כשגלגלי המטוס מתחילים להחליק על הרחבה הגדולה, את נושמת לרווחה. כבר שבועיים עברו, ושבועיים הם זמן ארוך מדי להיות לבד. את חוגרת את חגורת הבטיחות כאשר נדלק האור הכתום הקטן מעל לראשך ומתרווחת בכסא. המטוס מאיץ את מהירותו לאורך המסלול, התנועה מרגיעה אותך, והקלה מאושרת מתפשטת בקו הרוחב שבין כתפייך ללבך. בעוד חמש שעות תראי אותו שוב.

המטוס נוסק מעלה אל השמיים הכחולים, וגבך נצמד אל גב הכסא בכוח ההמראה. את שוקעת לתוך רכות הגובה והעננים, ולפני שאת מספיקה לחשוב את נרדמת. שבועיים לא ישנת טוב מספיק, והרגיעה הבטוחה שבלטוס לזרועותיו מספקת לך את השלווה שחסרה לך בלילות הבודדים ההם. לו ידעת כי יהיה קשה כל כך להירדם שוב לבד, את חושבת כאשר נעצמות עינייך, לא היית נוסעת.

~

את מקיצה כשעה לפני תום הטיסה, וממרום מושבך מציצה אלייך מבין העננים הארץ המוכרת, על הריה הגבוהים ומישוריה הירוקים, ואת מחייכת למחשבה כי שם למטה יושב הוא בביתכם וסופר את הדקות. את תוהה האם גם הוא פיזר אנחות וקללות שקטות לחלל החדר כאשר התהפך על מיטתכם בלילה רק על מנת לגלות סדין קר וריק.

~

ההמתנה המיגעת הסתיימה סוף סוף, ובלב קל מאי פעם את נוטלת את המזוודה החומה מעל הדלפק הנע ועוברת בעד דלתות הזכוכית הנפתחות אל ההמון הסואן, המזוודה נגררת מאחורייך והתיק תלוי על כתפך.

עינייך משוטטות סביב, חוקרות, תרות, סביבך אנשים נפגשים בחיבוק או בדמעות, ואת עודך מחפשת. ולפתע, הוא שם, מולך, וכל פנייך מוארים בחיוך שמשתקף אלייך מפניו שלו. את אוחזת בידית המזוודה ורצה, מהר ככל שהמשקל מאפשר לך, וזרועותיו פוגשות בך באמצע הדרך. את עוצרת אך לרגע, שואפת את מראה פניו המוכרות, טובעת בעיניו הירוקות מלאות האושר, ונצמדת בשקיקה לגופו המצפה. סביבכם המולת הנוסעים ורעש הכרוזים ממלאים את האוויר, אך כל שאת מסוגלת לחוש הוא טעמו המוכר וידיו החמות המהדקות אותך אליו.

כשאת מתנתקת משפתיו לבסוף הוא מביט בעינייך וידו מלטפת את לחייך כששפתיו לוחשות לעברך, "התגעגעתי אלייך."

את מחייכת וקרבה אליו כדי ללחוש באוזנו, "טוב להיות בבית."