שנכנסים לי עמוק לנשמה, תופסים אחיזה באיזו נקודה רגישה ולא עוזבים, לא משנה מה. אני יכולה להגיד לעצמי שאני חייבת להפסיק, שאם אשמע את השיר כל כך הרבה פעמים עוד ימאס עליי. אני יכולה לומר לעצמי שוב ושוב שהנה, עכשיו זו הפעם האחרונה בהחלט, ואחר כך מספיק. אני יכולה כמעט ללחוץ על הנקסט, ובשניה שיתחיל השיר הבא אחזור לקודם, כדי להריץ את הלופ עוד מעט.

זו לא האובססיה כמו שזה הרגש שזה מעורר. נכון שאני מתגעגעת לקלטות בעלות השיר היחיד שהייתי מכינה לפני שנים, מריצה בדיסקמן לפני השינה בחשיכה, אבל יותר מזה זה הטוב שהצלילים המסוימים האלה עושים לי. איכשהו, מישהי הצליחה לשלב את הצלילים הנכונים, בתדירות הנכונה ובמקצב הנכון, ולהוסיף להם בדיוק את המילים שישבו לי עמוק כל כך בלב כל כך הרבה זמן, ולחבר את הכל ליצירת מופת שגורמת לי לחשוב שהנה, גיליתי עוד נפש אחות ברחבי היקום.

ולא משנה בכלל כמה פעמים אשמע את זה שוב ושוב, תו התחלה אחרי תו סיום וחוזר חלילה, לא משנה כמה שעות יעברו עליי בהאזנה עמוקה וצורבת לשיר אחד ויחיד, עדיין ארצה לחדור עמוק יותר, למקום ממנו נכתבו המילים וממנו הושרו הצלילים, למקום בו התחיל השיר ומסתיים העולם. תמיד יהיה מה עוד לגלות, תו שחמק ממני בשמיעות הקודמות, סלסול קול שהופך מילה מסוימת לנוגה עוד יותר, הבנה פתאומית שתגלה לי למי בתוכי מיועד השיר המיוחד הזה.

תמיד אוכל להקשיב עוד, ובכל פעם ירטט לבי שוב, ומשהו בתוכי ידמע מעט, עד שכל הכאב שטווה השיר יצא ממני בשמיעות החוזרות ונשנות, עד הסוף הקהה.

[וכמו שהיא אמרה לו בדמיוני, יושבת על שרפרף הפסנתר הקטן ואצבעותיה על הקלידים, "זה כאילו היא לקחה מילים שחשבתי וטוותה אותן לצלילים ששרתי אני."]