לפעמים מטריפה אותי הידיעה שזה אתה; שאיכשהו הצלחתי, ממש הצלחתי, למצוא אותך בין ים האנשים האלו מסביב.

והידיעה הודאית הזו שהפעם זה נכון.

צד אחד בי, החלק הגדול, מתקומם על אי הצדק; הוא זועק וצועק ומתבוסס בכאב אינסופי ורוצה לקחת כמה שיותר איתו לשאול.

הצד השני, לעומתו, רוצה לשחק אותה כמו גדול, לשבת בצד ולהביט באחרים נלחמים עד זוב דם, ולהתעלם מכל הפניות וההתגרויות עד יעבור זעם.

אני נמצאת איפשהו באמצע.

מאוד פגועה, מאוד כועסת, רותחת עד קצות עצביי וכואבת כמעט יותר מאי פעם. עד כמה שאפשר לכאוב כשאנשים קרובים כל כך מתאכזרים ללא רחמים.

אבל גם לי אין רחמים. אני מניחה לעצמי להשתהות בכאב הזה למשך כמה ימים אומללים, ואז אוציא את עצמי ממנו בכוח. אין לי חיים לבזבז, וכיוון שאני יודעת שהפעם - הפעם הזו וכל פעם אחרת - נהגתי בכל הבגרות וההגיון והסבלנות שאדם יכול לגייס במצבים כאלה; והפעם, אני ממשיכה הלאה בלי תחושות אשמה. אני אמתין מעט כדי לראות אם הכאב יניב תוצאות, ואז אשחה החוצה ממנו כמו בפעמים הקודמות.

אני שורדת מטבעי. עם או בלי אנשים שמבינים.

אם הייתי יכולה לנעול את עצמי לנצח בתוך רגע אחד, זה היה הרגע של אמצע-אמצע הלילה, שלוש דקות לפני שהשמיים משנים צבע משחור לאדום כהה. לכלוא את עצמי ברגע הזה היה כמו לכלוא עצמי ברגע ללא זמן. לשניות ולדקות לא היתה משמעות עבורי. הייתי נודדת מעיר לעיר, מארץ לארץ, בוחנת כוכבים מכל זווית אפשרית ולומדת את שמותיהם על בוריים. הייתי צופה בזוהר הצפוני מתפשט לרוחב השמיים באיטיות אינסופית, משום שהפעם אין לו צורך לעזוב. שוב. ושוב.

ואולי רק לפעמים היתה עוברת בי דקירה קטנה על שהשארתי את כולם ישנים מאחור באמצע הלילה, והלכתי לתור את השמיים לבדי.

משתלט עליי מבפנים, אחרי סערות אתמול וקריעות אמש. גופי מתרגע בכסא המלכות של הנפש, ועיניי מביטות סביב סוף סוף ללא חרדה. אנחות הרווחה כולן נפלטו מפי, מילאו את האוויר סביבי בנשימות קטועות של בכי ושל צעקות דחוקות, ואחר התנדפו אל חלל העולם השחור.

כשהערב יורד והחושך תופס את מקום האור, דווקא בי נשאר כעת דולק אור קטן, מהבהב ביציבות אל החשכה שהפכה ידידתי.

שלווה ממלאת את לבי עכשיו, ואת מקום המתחים תופסים כעת תקוות, תקוות שאני מסוגלת לראות בהביטי מעלה אל העתיד המצפה לי, ורוד מתמיד, ורוד כתמיד.

עוד אעוף רחוק, אני יודעת.

Stop haunting me

It should be easy, as easy as when you stopped wanting me

עוד מעט ומגיע סוף.

הנה, תם ונשלם המסע. עוד מעט, עוד קצת.

בקרוב ניגאל.

דרכים חדשות נפתחות לפניי, מגוללות סיפורים על אבירים ונסיכות ודרקונים נושפי אש ותמרות עשן,

ואני עומדת בדד, תוהה ואבודה, אל מול הצטלבות השבילים הרבים כל כך.

כמו בציור, עשרות הסתעפויות, עשרות נתיבים קטנים, תלולים, פתלתלים,

ובכל אחד מהם יכולתי לבחור ללכת.

השעה מגיעה, ואני,

אני יוצאת לדרך.

בהיות שאר הדפים מקומטים, חפויי ראש ואבלים,

הזמן בא, זמן לפתוח דף חדש ולומר, שבעתי.

שבעתי מנדודיי, שבעתי מחשכת הלילה ומצינת היום

שבעתי מדבריהם של אחרים שהיו פקודותיי.

בא היום להחליק את הכל ולפתוח דף חדש.

כאן יהיה לי טוב.