היום נצנץ אליי עגיל מרצפת הקניון כשיצאתי מהעבודה. זה כבר אינסטינקט, מה שגרם לי להתכופף מיד ולהרים אותו. זו הנטיה הזו לאסוף דברים, בכל מקום ובכל מצב, בעיקר דברים שניכר כי מישהו איבד אותם. זה כמעט לא משנה מה אעשה איתם אחר כך, באיזו מגירה יאגרו אבק, העיקר שלא ישארו מיותמים על איזה שביל או באיזה פח. כמו הנייר עם שמות האנשים המוזמנים למסיבה ומה עליהם להביא שמצאתי בפארק, כמו הטבעת לרגל שחייכה אליי ממדרכה רחוקה ברחובות, כמו הבקבוק הזעיר שאספתי מבין הקוצים בשדה לפני שנים; אפשר לומר שאני אוספת דברים שהולכים לאיבוד. כל אבידה כזו נאספה למקום מיוחד בי, כאילו אם אוהב את הדברים האלו מספיק, אם אתן להם את תשומת הלב שבעליהם המקוריים היו נותנים להם לו לא הלכו לאיבוד, העולם יתיישר מעט.

וכמובן, מכיוון שהייתי רוצה שהמאסף שלי ידאג לאבידות שלי באותה דרך, במקום להשאירן זרוקות על המדרכה באיזה רחוב שכוח אל.

איזו תחושה מוזרה. אני פוסעת ברחובות תל אביב, אחת בלילה, חושך, ואני לא פוחדת.

המבטים שאני זורקת לאחור נובעים מסקרנות, לא מפחד. החושך עוטף אותי כמעט באהבה.

מה כבר יכול לקרות? אני חושבת; מישהו יתקוף אותי, יפגע בי? יאנוס אותי? את כל אלו כבר עברתי. עברתי והתגברתי והשארתי מאחור. אני חסינה להכל. שום דבר לא יכול לפגוע בי.

תחושה מהממת של חופש שוטפת אותי, ואני צוחקת בקול. איזה עונג נהדר. אני חסינה. אני חופשיה.

לבסוף. סוף סוף.

התרעה! התרעה! מלאי המשאלות הולך ואוזל; נא לחדש את המלאי;

יש בחורה שנוסעת לפעמים בקו שלי, עולה קצת אחרי ויורדת בתחנה שלי. היא סובלת מפיגור קל, או תסמונת דאון, אני לא בטוחה בדיוק מה אבל אפשר לראות לפי צורת ההליכה והראש.

ביום חמישי בצהריים כשחזרתי באוטובוס מתל אביב היא שוב עלתה כמה תחנות אחרי, הפעם לא לבד. קרה והיא ובעלה (אני יודעת שהוא בעלה כי לשניהם היו טבעות) התיישבו בדיוק בספסל הריק שלפניי, וכל הדרך הם היו שם מולי. ראיתי מיד שגם הוא סובל ממשהו, אולי אפילו אותה תסמונת בדיוק שיש לה, אבל זה היה הדבר הכי פחות חשוב בעולם כשהוא הניח הראש המעט מעוות שלו על הכתף שלה ונישק לה את הצוואר.

ואני לא יודעת, זה היה מתוק כל כך, הזוגיות הזו שלא מתייפיפת ולא מעמידה פנים פשוט כי בעליה לא יודעים להעמיד פנים, וכל כך שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו. ורגע אחד חייכתי בחיבה עם "לחיות נכון" של רונה באוזניים, כי איכשהו זה נראה לי הכי לחיות נכון באותו רגע, ורגע אחר כך זה קצת העציב אותי, כי זה כנראה טהור ואמיתי יותר מכל מה שאוכל לקוות לו אי פעם.

is way too much overrated.