בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.

Those past days feel like a dream. we stay close to each other, and that's fine like nothing has ever been. I find myself telling him things I didn't know I know.

We spend a lot of time in bed. making love again and again, talking and doing things too perfect to be put into words.

last night we went outside to eat and we danced salsa at the beach restaurant. then we went back and made love that felt like dancing. Justin said nothing ever seemed so perfect as my eyes while we danced, and I didn't know if he ment the dance or the sex. I loved him then more than ever.

Parts of me want this time to never end, but other parts want exactly this more than anything, so we can go back home and start our real life and make every day feel like reality instead of a dream.

but meanwhile I can just look at him sleeping, one arm around me, and I know the best thing in my life is happening, right now, right here. I can see it in his smile. 

I told him that a few nights ago and he said I love you. I smiled even though he couldn't see it, but I knew he felt it by the way his hand tightened around the curve of my breast.

Once upon a time there was a boy. The boy loved very much to read and dream about the day he would meet his true love – a beautiful woman, preferably blond, tall, with blue eyes and big boobs. When he wasn’t reading or dreaming the boy loved to study and become the class nerd.

Years passed, and the boy grew up to be a man. He still loved to read and was still a nerd, only now he was also the boss.

One day he met a young girl. The girl was not blond, nor tall, nor did she have blue eyes or very large boobs, but she was still beautiful.

The boy and the girl who was not tall or blond nor had blue eyes and big boobs talked almost every day and became good friends, and the boy fell in love with the girl. But the beautiful girl was also very sad, and the boy was sad too because he couldn’t find out the reason for the girl's sadness.

So the boy kept talking to the not-blond-not-tall girl and in time, as he got to know her, she opened up for him little by little, and she smiled a little more and became a little happier, and soon they became more than just friends.

Then one day, the boy kissed the not-blond-not-tall girl, but she was afraid and she left, and both the boy and the beautiful girl were now sadder than ever.

But then something happened, and the boy suddenly understood the reason why the girl was so sad. So the boy went to see her, and then the not-blond girl told him she was sad because a bad someone, a long time ago, had hurt her very much. That made the boy very sad too, and also very angry at the villain, but since it was a strange land in which you couldn’t draw a sword at someone without having to spend the rest of your days in jail, there was nothing much the boy could do about it.

After the girl who wasn’t blond or tall told the boy the reason for her sadness she became happier every day, and one day she made the boy very happy when she told him that she loved him too.

One day, the boy kissed the beautiful girl, who wasn’t sad anymore, and asked her if she would marry him, even though she wasn’t blond or tall or blue-eyed. The girl smiled and kissed the boy back and said that yes, she would marry him.

And so the boy who loved to read and the beautiful girl who was not blond or tall or blue-eyed got married, and they had a lot of kids and lived happily ever after.

The end

כבר שנים שאת מחפשת בית.

למן היום שעזבת בית אחד את מחפשת בית אחר, חדש, שלך.

את כבר לא צעירה, כפי שהיית כשעזבת

וקמטי דאגה כבר מסמנים מקומם על שפתייך,

אז השמחה עוד זרמה בעורקייך

וכל אותם חלומות של דברים שאהבת.

עכשיו הזמן כבר עבר, זה שהקצבת לעצמך

ועדיין אין קול ואין עונה, את לא מוצאת נפש קרובה

בעולם.

       עת את עומדת על סף הדלת של המקום שאמור היה להיות ביתך ונושמת לאחור את פיסות האוויר האחרונות ששייכות לך. זהו יום של חום, אך בתוכך את קרה, והמחשבות על בית מטשטשות את הקירות העירומים למול עינייך.

                      פעם אהבת להיות לבד

                      הבדידות היתה עבורך הרפתקה,

                      ארזת מזוודות, סגרת דלתות בטריקה

                      וספרת מרחקים שווים בכל צעד.

                      מה לאותם חיי סערות

                      הרפתקאות שחיו בדמיונך, בלבך -

                      (אותו לב שכעת מייבב בכאב, דואב)

                      - אל מול הריקנות של כל יום שעובר, ודוהר.

את נוטלת את הארגז האחרון מעל מרצפות האבן, ובנשימה אחת מותירה מאחורייך שנים של הסתגלות, רגעים של מאמץ, ובלא כלום, את נותרת שוב, לבדך. הדירה הבאה תהיה אף צרה יותר, קרה יותר, את יודעת כשבערב את יושבת כבר שעה אל מול דלפק עץ חמים, גביע משונן בידייך.

      דמעות עומדות בקצות עינייך, תלויות בבסיסי משולשים, חריצים, קפואות. את שואפת שוב, אוויר חם מהול באלכוהול ומלח, טעמים של פיתוי והבנה. ניצוץ עיניים ממול תופס את מבטך, ואת בוהה בזוג עיניים כהות, דמעות תלויות מקצוותיהן המשולשים בזוגות, בשלשות. חיוך דהוי מחמם את ליבך, ואת יודעת, זה חיוך של מי ששכח להתאמן, כמוך.

            עת ברחוב מתפוררים האנשים, ואור

            הפנסים מחזיר לך קריצה,

            את מביטה בזר שהפך לידיד

            וחושבת על סופו ותחילתו של סיפור.

            מפתח בידך וכבר את בפנים

            ואורות מעמעמים את החשיכה למולך

            והנה את כבר מעט יותר אופטימית, ותוהה,

            אם אולי המקום הזה כן יהיה ביתך.

כל כך ריק לי כשאתה חסר.

אני יושבת בחדר העבודה המשותף שלנו וסופרת את הדקות והשניות עד שתחזור. אפילו כשאני מול המחשב ומילים וצלילים ממלאים לי את האויר היבש, עדיין ריק לי כי אתה לא לידי שם כדי לצחוק אתי מהשטויות שאנשים כותבים או להקשיב יחד אתי לשיר חדש שגיליתי.

כשקורה ואני מגיעה לפניך, הרבה לפניך, ואני בבית ואתה במשרד, עוזר לעוד כמה אנשים למצוא את מה שהם מחפשים, אני מסתובבת בחדרים הקטנים שלנו, מקפלת כמה חולצות תועות ומניחה את הטלפון על כנו, ומחכה לשמוע את קול המפתח הנסוב בחור המנעול. לפעמים אני מתיישבת ליד הפסנתר הקטן שלי ומנגנת קצת ושרה, אבל זה לא אותו דבר בלעדיך עומד מאחוריי ומביט באצבעות שלי מרקדות על הקלידים כמו קסם, ומזמזם יחד אתי את המילים שאתה מכיר.

אני חושבת ששכחתי איך זה לחיות לבד, ומזל שאני לא נאלצת לעשות את זה ליותר מכמה שעות ביום.

* *

אני זוכר את השבועיים שבהם לא היית, כשנסעת לכנס ההוא בניו יורק, להרצאה ההיא שכל כך רצית לשמוע. רציתי לבוא איתך, להסתובב איתך בכל אותם מקומות ששנינו רצינו לראות, לראות את העונג על פנייך למשמע המילים מפי המרצה הנערצת, להתגעגע יחד איתך לבית הקטן החם שלנו. בסופו של דבר נאלצתי להשאר כאן ולהתגעגע אלייך לבד.

אני זוכר את הריקנות שכיסתה כל פינה בבית כשלא היית, איך הבנתי פתאום כמה את ממלאה כל חלק בי, כמה אני חי אותך ונושם אותך בכל יום. אבל חיכיתי לך ארבע שנים, ועוד שבועיים לא נראו כמו הרבה זמן.

אני זוכר את ההמתנה לך בשדה התעופה, אני זוכר את המראה שלך רצה אליי, המזוודה הקטנה נחבטת ברצפה מאחורייך, כולך חיוך ושיער אדמוני מקפץ סביבך. התחושה ההיא היתה כמעט כמו התחושה שמילאה אותי כשאמרת לי כן. ארבע שנים חיכיתי לך, והנה את שלי.

כשהגענו יחד הביתה ביקשתי ממך שלא לנסוע לבד יותר, וכשחייכת אליי וצחקת ראיתי מבעד לנצנוץ בעיניים את הגעגוע.

* *

אני חושבת שזה היה אז, בנסיעה שלי לניו יורק, שהבנתי עד כמה אני זקוקה לך. כמה מהר האכזבה שלי על שאתה לא שם פינתה את מקומה לגעגוע עמוק ומטורף אליך. למה לא התגעגעתי אז - למבט שלך כשאתה מביט בי בבוקר, לחיוך המיוחד שאתה שומר לפעמים שאנחנו רוקדים יחד, למגע שלך.

הו, המגע. תמיד המגע. כמה טוב לי להרגיש אותך לצדי, אתי, בתוכי. כמה אנחנו שלמים ברגע הזה, העמוק והנכון מכל, כמה אנחנו שייכים. אפילו הנשימות שלנו מתאחדות והופכות לאחת, כמונו.

לפעמים אני תוהה איך חיכית לי ארבע שנים, איך הצלחת להעביר זמן ארוך כל כך בחלומות וציפיה, בלי לדעת בודאות שיום אחד באמת אניח את כל המגננות שלי מאחור. אבל גם כשאני תוהה מה הייתי היום בלעדיך, ומה היית אתה, איפה היית? - גם אז, אני יודעת שהיית בדיוק באותו מקום, יציב, אמיתי ונכון, מוכן לחכות עד כלות הנשימה והזמן בשבילי.

ומול זה, השעות הספורות שלי ביום בלעדיך נראות כהקרבה קטנה כל כך.

* *

אני לא חושב שאמרתי לך פעם כמה את מרגשת אותי. אני לא חושב שאמרתי לך אי פעם מה אני מרגיש בכל פעם שאנחנו מתקיימים במישור הזה. אני לא חושב שאמרתי לך, אי פעם, איך בכל פעם שאני בתוכך אני מרגיש בדיוק את אותם דברים שעלו בי בפעם הראשונה, איך בכל פעם שאני מביט בעינייך ברגע הזה, הלפני אחרון, אני רואה את המבט שכבש אותי בפעם הראשונה שבה ראיתי אותך.

אני כן יודע שאמרתי לך אינספור פעמים כמה מלאכי הקול שלך כשאת שרה עבורי, כמה יפות האצבעות שלך כשהן רוקדות על הפסנתר, כמה נוצצות עינייך כשאת לוחשת לי מילות אהבה בלילות הקפואים של החורף.

אבל איכשהו אף פעם זה לא נראה מספיק, ותמיד אני רוצה להגיד לך יותר כשאת מביטה בי עם החום האינסופי הזה בעינייך.

* *

בכל בוקר כשאני פוקחת עיניים יש עדיין משהו בי שקופץ, איזה קפיץ שמשתחרר ומתענג על המראה שלך ישן לצדי. איכשהו, אחרי כל הזמן הזה, עדיין אני מצפה לראות סדין ריק וקר ולא את הגוף האהוב שלך שוכב שם על שקע המזרן.

יש בקרים שבהם אני מתאפקת שלא לצווח בהנאה או לדגדג אותך עד שתתעורר, ובמקום זה אני רק מניחה את הראש שלי בשקע הכתף שלך ומניחה לעצמי לשקוע עוד מעט לתוך החמימות הזו.

* *

אני אוהב לצפות בך, יושבת וקוראת, חותכת ירקות לארוחת הערב שלנו או מסדרת תמונות באלבום.

אני אוהב לנשק אותך, את שפתייך הורודות, את לחייך העדינות, את ריסייך הבהירים.

אני אוהב לשקוע בך, להדק את זרועותיי סביבך עד שאת כמעט מתמזגת לתוכי.

אני אוהב לעשות איתך אהבה, לראות את ההבנה והאהבה זורמות אליי מכל מילה ומבט.

* *

אני אוהבת אותך. עד כדי כך.

* *

אני אוהב אותך.