לפעמים עוד שואלים אותי אם אני שומרת איתו על קשר. או בצורתה המתנחמדת יותר של השאלה - "את לא מדברת איתו יותר, נכון?"

השאלות האלו, יותר מכל דבר, מבהירות לי שלאנשים אין מושג. בכלל. החברה שלי שנשואה כבר שלוש שנים באושר עם ילדון מתוק לא מתארת לעצמה מה זה אומר בכלל להתעורר בבוקר ולהיזכר שהגבר שאמור להיות שם לצידך בגד בך. חברה שלי לעבודה שנמצאת עם החבר הצמוד כבר חמש שנים לא יודעת איך מרגיש אונס, ולא יודעת איך זה כשקשר הוא הורס ולא בונה. אי אפשר אפילו להסביר את זה במילים, את העובדה שבן אדם אחד מסוגל להשליט טרור באחר, לגרום להרס נפשי ופיזי ולצלקות שחלקן אולי לא יירפאו לעולם.

לא, מה פתאום. אין לי קשר עם חלאת האדם שהפך אותי לשבר כלי. למעשה, סביר להניח שאם אי פעם אתקל בו שוב אעשה אחד משני דברים: אברח בהיסטריה, או אכה אותו עם כל חפץ אפשרי עד שידמם למוות.

נוצר לי גוש קטן וקשה באמצע הבטן, בדיוק במקום שבו מכים אינסטינקטיבית באגרוף. זה גוש שמורכב מהמון כעסים קטנים ומיידיים, כעסים על כל מיני תנועות, אמירות והבעות אצל האדם שהרגיז אותי באותו רגע. ואם משהו לא משחרר לי את הגוש, עד שמשהו לא משחרר לי את הגוש, כל דבר שיעשה האיש המרגיז ברגעים הבאים רק יכעיס אותי יותר, ואבנים קטנות יצטרפו אל הגוש עד שיגדל וימלא לי את כל הבטן, עד שאחוש שנאה של ממש.

לפעמים אני חושבת שהגוש הקטן והקשה של הכעס שלי ממוקם בדיוק שם, כדי שאם המרגיז יחליט גם להכות אותי בעוד דרכים, יהיה מה שיכה אותו חזרה. כי אם אחטוף מכה בבטן באותם רגעים בהם קיים שם הגוש, האגרוף יקבל מכה חזקה יותר ממני, וכל הגוש יתפוצץ בבת אחת לאלפי אבנים קטנות וכואבות. וזו תהיה הנקמה המתוקה שלי על כל הכעסים הקטנים שאנשים גורמים לי.

אבל זה לעולם לא יקרה, כי אף אחד אף פעם לא מכה אותי, ובטח שלא בבטן. ולבסוף כל הגושים הקשים שלי מתמוססים לאבקה ונשטפים החוצה כשהכעסים שלי עוברים.

להרביץ לך עם אלת עץ כבדה על הכתפיים, בדיוק איפה שתמיד עבדת על השרירים במכון הכושר.

לסרס אותך כדי שלא תוכל יותר לבגוד לעולם.

לעקור לך את העיניים כדי שגם לראות לא תוכל.

לשרוט לך את הפנים השחצניות שלך עם ציפורניים של חתולים, עמוק עמוק וכואב.

לבעוט לך בדיוק בנקודה הזאת בין הרגליים, חזק נורא עד שתתקפל על הרצפה מרוב כאבים.

לתלוש לך את השיער עד שלא יהיה לך על מה למרוח ג'ל.

להוריד לך את כל שיער הגוף עם שעווה רותחת.

לרסק לך את הפנים עם מוט ברזל.

לדרוס אותך עם משאית.

לזרוק אותך מקומה חמישים.

לשבור לך את המפרקת.

ואת עמוד השדרה.

ואת הגולגולת.

להרוג אותך.

עכשיו אני שמחה באופן כמעט פראי, כמעט אכזרי, על כך ששיקרתי לך כל כך הרבה, על כך שרימיתי אותך בכל כך הרבה דברים.

אתה לעולם לא תדע כמה דברים עשיתי שלא ידעת מהם. לעולם לא תדע כמה שנאתי אותך ואת כל ההרגלים הקטנים והמגעילים שלך בתוך תוכי.

לעולם לא תדע שתמיד, תמיד, זייפתי. בכל פעם. ואתה חשבת שטוב לי.

יום אחד, אחרי שהכל יהיה באמת מאחוריי, אבוא ואגיד לך, בבוטות ובגסות וכשכל מילה שתצא מפי תכוון כדי להכאיב לך, שזייפתי כל אנחת הנאה.

ואז אפילו את זה לא יהיה לך. זו תהיה הנקמה המתוקה שלי.