כשאני קמה בבוקר משינה כבדה ונטולת חלומות ועל הלחי יש לי צלקת מקפלי הכרית, אני תוהה בתוך כמה זמן היא תיעלם והאם כשנישן יחד גם אתה תטביע את חותמך על עורי בזמן שאשן.

אני יודעת שהפכת לדבר הכי חשוב בחיים שלי כרגע כשאני פוקחת עיניים בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא אתה, עוד לפני שאני נזכרת איזה יום היום ותוהה אם אני מספיק ערנית כדי לקום לכבות את השעון המעורר, וכשכאשר אני מתהפכת לצד השני בעייפות דביקה, במקום לצנוח מיד שוב אל זרועות השינה אני תוהה מה אתה עושה עכשיו.

בוקר מצלצל דרך שעונים וציפורים, ומאיר לתוך העיניים העצומות דרך קרני אור, וילונות מתנועעים וריח הסדינים הנקיים.

כדי שחדר יהיה מושלם צריכים להיות לו קירות בגוון פסטל רך, וילונות רכים בצבע בז' וריהוט עתיק יומין. המיטה הרחבה שלי כמעט מושלמת, אילו היה לה אפיריון ושמונה כריות בצד הצמוד לקיר וסדיני סאטן היופי היה מושלם. ולו החלון המשופע היחיד שלי היה מעוטר בוילון מסוג אחר, כזה שמתנופף מכל אוושת אויר או רוח, כזה שגם בסגירת החלון מספק את הרווחה שבחוץ ההוא, לא היו נדרשים לי חלונות נוספים. ועוד כמה תמונות נוספות על הקירות ולא אחפוץ עוד בגוון הפסטל שאני רואה כשעיניי עצומות.

בוקר טוב, עולם.

בבוקר שאחרי, אני מתעורר לתוך רכות הסדינים וממצמץ רגע לפני שאני נזכר שאת שם. אני מביט אלייך, והריסים הדקים שלך שמונחים על הלחיים הורודות עוקצים לי בלב. אני מסתכל עלייך, על הגוף העירום שלך שוכב לצדי, חצי מכוסה בשמיכה הדקה, על הזרוע הלבנה שנחבאת מתחת לכר, על כף היד העדינה שכמעט נוגעת בי לאורך הסדין, על השדיים הלבנים הקטנים שלך עולים ויורדים עם כל נשימה.

את יפה, אני חושב, לבנה וקטנה כמו בובת חרסינה, והשיער החום הרך שלך מלטף את אוזנייך ונשפך על הכר כמו נוצות דקיקות. את יפה, עם הפנים העגולות הצחות ללא איפור, עם המשקפיים דקי המסגרת שמונחים בזרועות מקופלות על שידת הלילה. את יפה, בעינייך החומות הכהות ושפתייך המלאות הורודות, שכאשר הן מחייכות הן הופכות אדומות כשני. את יפה, ואת אתי.

קצת לפני שהשמש עולה גבוה יותר וממלאה באור את החדר הצר את נושמת נשימות עמוקות יותר, קטועות יותר, והחזה הלבן המושלם שלך מציץ אליי מבין השמיכות, מציץ ונחבא, ואני חושב, כמה יפה המראה הזה, של העור הרגוע אחרי הסערה, ונזכר איך הוא עלה וירד בנשימות הנאנחות שלך בלילה, עם כל אנחה נסערת. את זזה מעט, והיד הלבנה שמונחת לצדי על הסדין נוגעת בי, ואני תוהה אם את יודעת שאת מחפשת את קרבתי. אתמול ידעת שחיפשת אותה, גם אמרת לי את זה. אמרת לי, אני אוהבת אותך, אני זקוקה לך. אני לא יודע אם שמעת אותי עונה לך.

אני מסתובב על הצד ומושך את שולי השמיכה כך שיכסו את כתפייך, הכתפיים שאתמול עצמתי את עיניי לתוכן בתום הסערה, הכתפיים שחיבקו אותי והידקו אותי לתוכך. מהצד השני מציצה אליי כף רגל קטנה אחת, ואת ממהרת להכניס אותה אל מתחת לשמיכה, כמו מתוך ערות. השמש יוצאת עוד מעט, ומחוג השעון שעל השידה לצדך זז מעט. עוד מעט יצלצל, ואת תתעוררי ותחייכי אליי, בדיוק כמו שאני אוהב.

את אף פעם לא יודעת כמה אני אוהב להסתכל עלייך בבוקר שאחרי, כמה את יפה, כמה את שלווה. ברגע הזה את הכי שלי בעולם, הכי אתי, ואני תמיד חושב, כמה שאני אוהב אותך.