ב-17.90 קניתי לי פיסת נוסטלגיה יקרה מפז.

היא עמדה על המדף, פיסת הנוסטלגיה שלי, בין כל עשרות המוצרים החדשים והעטיפות המנצנצות, ניצבה יחידה בפינה, כמו נעלבת מחוסר יחס.

אבל אני, אני אימצתי אותה אל לבי, כאילו היתה הקופסה השקופה הזו כל עולמי. ואולי באמת היתה, לפני עשור וחצי או יותר.

אבל פיסת הנוסטלגיה הזו נחה עכשיו על המדף שלי, עודה חתומה וסגורה, בל יעז איש להפריע את מנוחתה. כי שלי היא.

נוסטלגיה מתוקה ב-17.90.

כמה התגעגעתי, כמה חלמתי. כמה קיוויתי והתפללתי שיגיע לידיי יום אחד האוצר הזה. כמו שרשרת הכסף שקיבלתי מתנה לפני שש עשרה שנה ואבדה לי שבועיים לאחר מכן, כמו התמונות האבודות מימי ילדותי, כמו זכרון השמלה הירוקה שכה אהבתי.

זה לא שוקולד. זה זכרון. וכל כך הרבה אושר טמון בו.

חיוכים עולים בי למראה כל כך הרבה דברים, חמימות מתפשטת בלב למשמע צליל בודד מסוים, יחיד.

ילדה קטנה שמנופפת לי ביד שמנמנה בצאתה מהחנות; בלון אדום שנתקע על התקרה; בחור צעיר הולך ברחוב בעודו מתאמן בנגינה על חמת חלילים. די גרוע, יש לציין; חיוך חסר שיניים של תינוק שמן בעגלה; צילום של מקרה שהופך לתגלית ולאהבה ממבט ראשון; שלוליות; פיסות ברד שמתחילות ליפול בדיוק ברגע שבו אני נכנסת מתחת למחסה הכחול של גג החניה; אישה בגיל העמידה המשוחחת בלי מילים עם שני גורי חתולים על המדרכה; מועד הטיסה המתקרב שלי; ספר קטן ומתוק ורומנטי שגורם לי לחייך בכל כמה שורות; שמות שמתחילים באות ג'יי; פרפרים בשדה; פריחה פראית של אמצע-סוף החורף; שמיים כחולים-כחולים של אחרי הגשם; תחושת הסיפוק כאשר המחשב מתעורר לתחיה לבסוף לאחר ימים ארוכים של יאוש; האובך המכסה כל פינה בעיר בימים האחרונים;

הציפיות; הרגשות; המחמאות; הנסים הקטנים של כל יום ביומו.