הפייסבוק שולח לי הודעות מוסוות. בעצם, כל העולם שולח לי הודעות מוסוות. בדף הראשי פתאום מופיעה תמונה של חברה שלא ראיתי מזמן, לא דיברתי עם מזמן, והנה היא יושבת לה - עם תינוק.ת. ואני מרפרפת ולבי מתכווץ. בשבוע שלפני פסח הודיעה גיסתי שגם היא מחכה, ואני שמחה, אבל רוצה.

כל כך רוצה.

כבר זמן מה שזה בוער, שורף אותי מבפנים בעוצמה שלא חשבתי שאפשרית. שנינו מסתכלים על ילדים, מחזיקים תינוקת קרובת משפחה שמתחפרת בצווארנו, ומשתוקקים. כמה הכמיהה הזו עמוקה.

אני מנסה להיאחז בקול ההגיון, שזה עוד לא הזמן, שכדאי לתזמן את זה כדי שהתקופה תהיה פחות לחוצה, שעוד לא לחלוטין החלמתי ממחלת הנשיקה של לפני כמה חודשים. אבל ההגיון לא באמת יודע לשכנע. הכריזמה הקלושה שלו מתפוגגת באוויר כשאני חושבת על דבר קטן כזה שיהיה שלי, עם אצבעות רגליים זעירות וריח של עוד-לא-דבקו-בי-ריחות-העולם-הזה ומשהו שמדביק את שנינו עוד יותר, אם זה בכלל אפשר.

אני כל כך רוצה.