כשאתחתן, אלבש שמלה צרה וארוכה ופשוטה, בלי קישוטים מיותרים או הרבה קפלים, רק לבן ונקי ואלגנטי, כמו ברבור. אסרק את שיערי חלק ויפה, ואאסוף אותו לתסרוקת גבוהה ויפה ומקושטת בפרחים חיים. האיפור על פניי יהיה עדין, והסומק שיפרח על לחיי יהיה טבעי ברובו, ורק עיניי יראו גדולות יותר מבעד לריסיי המורמים. אחזיק רק כמה פרחים דקים ויפים, אולי סחלבים, אולי ורדים, ולצווארי אענוד מחרוזת עם תליון יחיד עליה.

אהיה פשוטה ויפה ואלגנטית, ובוגרת ושקולה. אחייך משך כל הטקס כולו ולא אלחץ ולא אמצמץ ברגעים החשובים, ואענה אמן בקול רם לכל הברכות, כך שכולם ישמעו. את הפרחים אחלק בין חברותיי הטובות למזכרת, ולאחר שיסתיים הטקס אאחוז בידו של הגבר שאתי, וארקוד בשמחה ובחן עד כלות נשמתי, עד יכאבו רגליי ויאדימו לחיי.

הכל בדיוק ההיפך ממה שתמיד חשבתי. או כמעט.

לפעמים עולה לי בראש רצף של כל מיני שמות, וכל אחד מהם מיד מצלצל לי במשמעות אחרת, זהות אחרת.

רודולף, למשל, הוא שם של חתול אפור שמן ועצלן, שמתכרבל בכוונה על הדפים עליהם אני כותבת כשאני יושבת ליד האח, ומיילל בקול נרגן כאשר קערת האוכל שלו ריקה.

ג'ורג' הוא שם של חתול רחוב קשוח, ג'ינג'י מפוספס, נושא על גופו שרידי קרבות אינספור וחסר אוזן אחת.

פריסיליה היא נימפת יער ירוקה, נמוכה וכהת עיניים, אשר שיערה החום העבות מתלפף סביב ענפי העצים בעודה צועדת חרישית על אדמת היער מכוסת הטחב.

דרקון אדום אימתני נקרא הובר, קצף מסתלסל מנחיריו וכנפיו מכות בעוז בעוד חום אימים בוקע מפיו.

לילי הוא שמה של פיה קטנטונת, עליזה וחמקנית, תמהונית, בעלת כנפי כסף ושמלת תחרה דקה ולבנה, האוהבת להשתובב עם גוזלי הדרורים.

שמה של הרוח הכבדה השורקת באוזניי בעתות סערה, הרוח החורפית הנוראה והשאגנית, הוא סורין.

הילד הקטן החי עם אביו בצריף הדייגים נקרא טוני, וגומות זורחות בלחייו כאשר הוא מקפץ בחדווה על שובר הגלים.

ואני - אני שמי אלאנה, ציפור שיר החיה בינות ליצורי האדמה, נושמת וחולמת ורושמת.

היו כל מיני דברים קטנים שהוא אהב בה; דברים שעשתה כאשר אפילו לא שמה לב, דברים בגופה, בנפשה; כל מיני דברים קטנים ולא חשובים שאהב בה מאוד.
למשל, הדרך בה שיחקה בשיערה ביד אחת כאשר קראה דבר מה בריכוז; לאחר מכן תמיד היה שיערה פרוע, מפוזר לכל הכיוונים. או האופן שבו תפחו מעט שפתיה לאחר שאכלה דבר מה מלא שמן; האודם הטבעי שהיה נוצר סביב שפתיה הבהירות כתוצאה מהמגע עם השמן נראה כה משעשע לעתים.
גם את הצורה בה היתה קוראת בשכבה במיטה הוא אהב; תמיד היתה שוכבת על צידה, יד אחת מקופלת תחת ראשה והשניה מחזיקה בספר ישר מול פניה, ורגליה מקופלות אחת תחת השניה. הוא תמיד תהה כיצד יכלה לקרוא כך במשך שעות מבלי לזוז.
וכאשר היתה מוזגת לעצמה כוס מים במטבח, לא היתה יושבת; תמיד עמדה, רגליים משוכלות לכיוונים נגדיים, כאשר שתי ידיה אוחזות בכוס הזכוכית השקופה. מעולם לא שתתה מים קרים מספל.
הוא אהב את נקודת החן הזעירה שתחת גבתה השמאלית, את נקודת החן על בטנה, מימין לטבור, ואת כף רגלה הימנית, שהיתה קטנה יותר מזו השמאלית; הוא אהב את הדרך שבה היתה כוססת את ציפורניה מבלי משים, כשהיתה מהורהרת או לחוצה; את הצלקת הזעירה על מצחה, שהיתה עמה מגיל ארבע, ואת הצורה בה היתה קולעת את שיערה לצמה ארוכה ומלפפת אותה סביב ראשה בימים החמים.
הוא אהב בה את כל הדברים הקטנים והבלתי חשובים האלו; היה מתבונן בה במשך דקות ארוכות כאשר ישבה בתנוחה שאהב או כאשר ישבה וכתבה במחברתה המקומטת. ומכל הדברים האלו, הוא אהב אותה. תמיד אותה.

לפעמים, בערבים שבהם האורות נראים לי כבוקעים מגופם החמים של נרות, אני עוברת בחטף ליד המראה, ונעצרת כשמשהו מושך לי את העין, הברק של האור על שיערי, צורת אפי בפרופיל, האופן בו הבגד מונח עליי - וחושבת, בלי להתבייש ובלי לחוש אשמה או משקרת בכל מובן - וואו, אני יפה.

לאחרונה אני ישנה עם הפנים לקיר, הגב אל העולם, כמנסה להתעלם מהצרות התוקפות אותי בשלשות, מחניתות העולם העוין המופנות אליי בדריכות.

כמו עובר קטן ומזיע אני מתרכבלת, חצי עירומה, חצי פרועה, חצי סכיזופרנית, חצי שלווה, אל תוך הכוך הקטן שלי בינות לכריות הרכות, ועם הגב לעולם מנסה להירדם.

לאחרונה קשה לי לישון עם הפנים אל העולם, הוא מהבהב לי בגוונים מסנוורים מדי מול העיניים כשאני מנסה להירדם, וקשה לישון עם עיניים פקוחות. וכשהגב אל הקיר תמיד נדמה לי כי המשענת בורחת ממני בצעדי ענק.

רק כאשר גבי אל העולם הנושם ועיניי בוהות באפלת הפינות שבין הסדינים לגבס, וכף ידי מונחת בדממה ובקרירות על הלובן האפל, רק אז אני מסוגלת לעצום את עיניי ולחוש בטוחה, גם אם במעט.

עכשיו אני שמחה באופן כמעט פראי, כמעט אכזרי, על כך ששיקרתי לך כל כך הרבה, על כך שרימיתי אותך בכל כך הרבה דברים.

אתה לעולם לא תדע כמה דברים עשיתי שלא ידעת מהם. לעולם לא תדע כמה שנאתי אותך ואת כל ההרגלים הקטנים והמגעילים שלך בתוך תוכי.

לעולם לא תדע שתמיד, תמיד, זייפתי. בכל פעם. ואתה חשבת שטוב לי.

יום אחד, אחרי שהכל יהיה באמת מאחוריי, אבוא ואגיד לך, בבוטות ובגסות וכשכל מילה שתצא מפי תכוון כדי להכאיב לך, שזייפתי כל אנחת הנאה.

ואז אפילו את זה לא יהיה לך. זו תהיה הנקמה המתוקה שלי.