בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.