למרות שהקיץ השנה דווקא מסתדר לי יפה, והחום לא מעיק עליי כל כך, יש רגעים שאני רוצה לקפוא קצת מקור, לרעוד לתוך השמיים ולחלות מכל נשימה.

מתחשק לי לקדוח מחום.

לאחרונה קשה לי ללכת לישון מוקדם. אני צריכה את השעות הקטנות של הלילה שירקדו בתוכי, אני צריכה להרגיש את הלילה נעטף מסביב עד לנקודת הגאות, עד שאין יותר בוקר לראות ואין אור באופק, עד הרגע האחרון.

כשאני נכנסת למיטה בשעות הכי קטנות של האפלה זה מרגיש כמעט נכון, כמעט כאילו אני האדם האחרון עלי אדמות, ובעצם אין לי שום סיבה להקשיב למוזיקה שלי כל כך חלש, כי אין איש מלבדי בעולם החשוך הזה. רק אני והקולות השקטים, והאורות הקטנים שמפוזרים לי בחדר.

ולפעמים, אם אני מחכה עד ממש מאוחר, החלומות הכי נכונים מגיעים אליי, ואני לא צריכה להתאמץ לפני השינה ולחשוב על דברים טובים במיוחד כדי לישון רגוע, כי זה בא לבד. אלו השעות הקטנות שמושכות את היופי.

גבר החלומות שלי פעם התאפיין במגוון תכונות, רובן ככולן חיוביות. בחיצוניות אף פעם לא התעסקתי. לא שינה לי אם יהיה שחרחר או שטני (עדיפות לג'ינג'י), או אם יהיה שחום או לבן כרוח רפאים בעליית הגג. חברה שלמדה אתי אמרה פעם שתמיד כשעושים רשימה מקבלים בדיוק ההיפך. היא התכוונה לחיצוניות, אבל מסתבר שזה עבד לא רע גם במה שבפנים.

אבל אם אי פעם אחפש שוב מישהו לקשר חדש, שלא יהיה מושלם. שיהיו לו צלקות משברים ישנים בזרועות, וסתימות בשיניים, וכף רגל אחת קטנה מהשניה. שיהיו לו אצבעות עקומות, וגוון בעיניים שאף פעם לא נשאר יציב, ושיהיה קצת יותר מדי גבוה, או קצת יותר מדי רזה, או קצת יותר מדי כהה. כי מה שנראה משונה מבחוץ תמיד טוב וחם מבפנים.

שנכנסים לי עמוק לנשמה, תופסים אחיזה באיזו נקודה רגישה ולא עוזבים, לא משנה מה. אני יכולה להגיד לעצמי שאני חייבת להפסיק, שאם אשמע את השיר כל כך הרבה פעמים עוד ימאס עליי. אני יכולה לומר לעצמי שוב ושוב שהנה, עכשיו זו הפעם האחרונה בהחלט, ואחר כך מספיק. אני יכולה כמעט ללחוץ על הנקסט, ובשניה שיתחיל השיר הבא אחזור לקודם, כדי להריץ את הלופ עוד מעט.

זו לא האובססיה כמו שזה הרגש שזה מעורר. נכון שאני מתגעגעת לקלטות בעלות השיר היחיד שהייתי מכינה לפני שנים, מריצה בדיסקמן לפני השינה בחשיכה, אבל יותר מזה זה הטוב שהצלילים המסוימים האלה עושים לי. איכשהו, מישהי הצליחה לשלב את הצלילים הנכונים, בתדירות הנכונה ובמקצב הנכון, ולהוסיף להם בדיוק את המילים שישבו לי עמוק כל כך בלב כל כך הרבה זמן, ולחבר את הכל ליצירת מופת שגורמת לי לחשוב שהנה, גיליתי עוד נפש אחות ברחבי היקום.

ולא משנה בכלל כמה פעמים אשמע את זה שוב ושוב, תו התחלה אחרי תו סיום וחוזר חלילה, לא משנה כמה שעות יעברו עליי בהאזנה עמוקה וצורבת לשיר אחד ויחיד, עדיין ארצה לחדור עמוק יותר, למקום ממנו נכתבו המילים וממנו הושרו הצלילים, למקום בו התחיל השיר ומסתיים העולם. תמיד יהיה מה עוד לגלות, תו שחמק ממני בשמיעות הקודמות, סלסול קול שהופך מילה מסוימת לנוגה עוד יותר, הבנה פתאומית שתגלה לי למי בתוכי מיועד השיר המיוחד הזה.

תמיד אוכל להקשיב עוד, ובכל פעם ירטט לבי שוב, ומשהו בתוכי ידמע מעט, עד שכל הכאב שטווה השיר יצא ממני בשמיעות החוזרות ונשנות, עד הסוף הקהה.

[וכמו שהיא אמרה לו בדמיוני, יושבת על שרפרף הפסנתר הקטן ואצבעותיה על הקלידים, "זה כאילו היא לקחה מילים שחשבתי וטוותה אותן לצלילים ששרתי אני."]

כשגלגלי המטוס מתחילים להחליק על הרחבה הגדולה, את נושמת לרווחה. כבר שבועיים עברו, ושבועיים הם זמן ארוך מדי להיות לבד. את חוגרת את חגורת הבטיחות כאשר נדלק האור הכתום הקטן מעל לראשך ומתרווחת בכסא. המטוס מאיץ את מהירותו לאורך המסלול, התנועה מרגיעה אותך, והקלה מאושרת מתפשטת בקו הרוחב שבין כתפייך ללבך. בעוד חמש שעות תראי אותו שוב.

המטוס נוסק מעלה אל השמיים הכחולים, וגבך נצמד אל גב הכסא בכוח ההמראה. את שוקעת לתוך רכות הגובה והעננים, ולפני שאת מספיקה לחשוב את נרדמת. שבועיים לא ישנת טוב מספיק, והרגיעה הבטוחה שבלטוס לזרועותיו מספקת לך את השלווה שחסרה לך בלילות הבודדים ההם. לו ידעת כי יהיה קשה כל כך להירדם שוב לבד, את חושבת כאשר נעצמות עינייך, לא היית נוסעת.

~

את מקיצה כשעה לפני תום הטיסה, וממרום מושבך מציצה אלייך מבין העננים הארץ המוכרת, על הריה הגבוהים ומישוריה הירוקים, ואת מחייכת למחשבה כי שם למטה יושב הוא בביתכם וסופר את הדקות. את תוהה האם גם הוא פיזר אנחות וקללות שקטות לחלל החדר כאשר התהפך על מיטתכם בלילה רק על מנת לגלות סדין קר וריק.

~

ההמתנה המיגעת הסתיימה סוף סוף, ובלב קל מאי פעם את נוטלת את המזוודה החומה מעל הדלפק הנע ועוברת בעד דלתות הזכוכית הנפתחות אל ההמון הסואן, המזוודה נגררת מאחורייך והתיק תלוי על כתפך.

עינייך משוטטות סביב, חוקרות, תרות, סביבך אנשים נפגשים בחיבוק או בדמעות, ואת עודך מחפשת. ולפתע, הוא שם, מולך, וכל פנייך מוארים בחיוך שמשתקף אלייך מפניו שלו. את אוחזת בידית המזוודה ורצה, מהר ככל שהמשקל מאפשר לך, וזרועותיו פוגשות בך באמצע הדרך. את עוצרת אך לרגע, שואפת את מראה פניו המוכרות, טובעת בעיניו הירוקות מלאות האושר, ונצמדת בשקיקה לגופו המצפה. סביבכם המולת הנוסעים ורעש הכרוזים ממלאים את האוויר, אך כל שאת מסוגלת לחוש הוא טעמו המוכר וידיו החמות המהדקות אותך אליו.

כשאת מתנתקת משפתיו לבסוף הוא מביט בעינייך וידו מלטפת את לחייך כששפתיו לוחשות לעברך, "התגעגעתי אלייך."

את מחייכת וקרבה אליו כדי ללחוש באוזנו, "טוב להיות בבית."

אפילו מאוד עייפה, והעיניים נעשות נפוחות, והעפעפיים כבדים, והראיה מטשטשת ודמעות של עייפות מבצבצות בקצות הריסים, וקשה לי כבר להסתכל על צג המחשב מרוב טשטוש, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לצנוח לתוך המיטה הרחבה ולשקוע לתוך הכריות התפוחות עד שהחושך יעטוף אותי והרכות תלטף אותי -

אפילו אז, אני מחכה עוד קצת, מכריחה את עצמי לסיים את הדבר האחרון שנותר לי לעשות, מושכת את הזמן עוד מעט לתוך הלילה, כדי שאחר כך, ברגע שבאמת אשקע לתוך הכריות ואצנח אל המיטה הרחבה, התענוג יהיה מושלם עוד יותר, והאושר יתמוסס בתוכי עד קצות האצבעות.

רק עוד מעט, עד שלא אוכל עוד להחזיק את עיניי פקוחות, עד שלא אוכל למנוע מעפעפיי להיעצם, רק עוד רגע קט, ואלך לישון. אז העונג שבהירדמות יהיה מושלם.