כשאני קמה בבוקר משינה כבדה ונטולת חלומות ועל הלחי יש לי צלקת מקפלי הכרית, אני תוהה בתוך כמה זמן היא תיעלם והאם כשנישן יחד גם אתה תטביע את חותמך על עורי בזמן שאשן.

בכל זאת.

הקלוז'ר שלי כבר היה מזמן בעניין הזה. חשבתי שהכל סגור וחתום, ונמשיך להיות חברות-פייסבוק שיש להן כמה דברים במשותף והיסטוריה לא קצרה ביחד. אבל מסתבר שיום כיפור מעורר מחשבות גם בלב אלו שמשמעות היום לא עומדת מולם כמטרה, ועכשיו אני תוהה האם נכון עשיתי ששמרתי את כתובת הבלוג שלה וחזרתי להציץ שם בדיוק היום, כדי לגלות שהיא מצפה ממני להתנצלות. ואני חשבתי שכבר נתתי אותה אז.

אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל, לא מעבר לאותה שיחה שקיימנו אי אז לפני כחצי שנה, ושבה סגרנו את כל הקצוות וסיכמנו שאין יותר על מה להתנצל (!), אבל בכל זאת, בכל זאת זה צובט בלב.

לילה, כמעט בסופו של החג הכי ארוך אי פעם. מסביב הכל חשוך, ואנחנו בחיבוק האחרון לפני נשיקת הלילה-טוב.

"אפשר לגלות לך סוד?" אני שואלת, בהחלטה של רגע.

"תמיד." הוא עונה.

אני כמעט מהססת לרגע (הרי שום דבר עוד לא רשמי כרגע), ואז אומרת, "קניתי שמלה."

"שמלה?"

"לחתונה."

"לחתונה שלך?"

"כן," אני לוחשת.

"לחתונה שלי?" ואני שומעת את הרעד בקולו.

"כן."

זה היה הערב הכי טוב שלנו עד כה.