זאת אומנם לא הגדרה מדוייקת לזמן אבל מבחינתי מהרגע שקמתי בבוקר עד לרגע שבו השמש שקעה ועבר מאז זמן מספיק אני אומר שזה יום שלם.
אז אני בלי חוש טעם כבר יום שלם.
ואין טעם לחיים.
בפעם האחרונה שזה קרה לי זה הייה באמצע הקיץ בסדנת בישול אסיאתית ששסק לקחה אותי. ואני בחטא ההיבריס שלי - אחרי העבודה במסעדה בוויאטנם, כל הטיול במזרח והאוכל מהעגלות ברחוב, זיכרון טעמים איזוטריים אך מדוייקים ומסתוריים ברי שחזור ותחושת הגאווה והבטחון שמלאה אותי שאני מעביר את כריות האצבעות על להב הסכין כדי לבדוק כמה הוא חד. התחושה הזו התרוקנה כלא היתה יחד עם סתירה מגברת קארמה שהחליטה שהאגו שלי התמלא מספיק ולקחה לעצמה את הבשורה ששבעתי כבר בתחילת הערב ואחרי בערך עשרים דקות החליטה שלא מגיע לי לטעום ולו מנה אחת שאנחנו הולכים לבשל ואכול וכל זה ברגע אחד POOF
אין חוש טעם אין חוש ריח. כלום. בשניה אחת כבר בתחילת הערב.
זה הייה ערב מתסכל.
אני כבר יותר משבוע סוחב מחלה לא ברורה. בקושי מדבר. משתעל כמו חולה שחפת ונוזל. סוף סוף חזר הקול, אני מרגיש קצת יותר מחצי בנאדם ואני מצליח לאסוף את עצמי אחרי שיום לפני כן פשוט גירדתי את המיטה עד אחרי הצהריים.
שלרגע יצאה השמש והרגשתי טוב יותר הבטחתי אתמול בערב לשסק שנלך לאכול ארוחת בוקר בבית קפה מקסים ששנינו אוהבים כי יש לנו בוקר פנוי ביחד.
היום בבוקר קמתי חצי שעה לפני שהשעון מעורר צלצל וידעתי מיד שהיום זה פשוט לא הולך לקרות.
אפס תחושה של ריח או טעם. אפס.
בישלתי לה ארוחה מנחמת כי הטלתי וטו על הארוחה בחוץ - אם כמה שאני אוהב אותה אני לא חושב שהייתי מסוגל לעמוד בקנאה לראות אותה נהנת ככה ואני לא.
עבר יום שלם ואין אפילו אור בקצה החושך הזה שנקרא מחסור בחוש טעם. הבנתי כמה הוא משמעותי בחיים שלי.
אחד הימים המתסכלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Fresh Green Freedom