כמו לשבת על אדן חלון להישען ולא ליפול,

ולהרגיש את הווילון רוקד עם הרוח החמה.

זה מדגדג בקצה האצבעות, מגרה את החושים ואת הראש

מחדד את כל העפרונות מהפינות הכי קטנות

שולף את כל המחקים והקווים והצורות.

זה משהו מורגש וקצת גם לא,

שמתחבא מאחורי שוליים נסתרות של אור

בין טיפות צבע שנזרקות ומתחברות לציור אחד גדול.

זה ננשם וננשף מכל כיוון בטירוף מרגיע,

 ואז מבט מרחוק.

כל מה שאני צריכה ורוצה,

הם באמת הקטנים של החיים

ועדיין זה נראה גדול וקצת עקום.

אני צריכה שתבוא רק לרגע,

תיישר לי את הדף, או תכוון לי את הראש,

והכל יצטייר כמו שצריך.