על תפוזים ננסיים. כי זה מגניב.

הגעתי למסקנה שמה שאני קוראת לו 'סיפורים' הוא בעצם יותר מחשבות, ושיותר מתאים להכניס אותם לבלוג - כי אני במילא לא משתמשת בו לשום דבר אחר ^^"

אז הנה אחד חדש =] ואת הישנים יותר אני אפרסם כשהם יתאימו ^^

אנשי הצללים - כל האנשים השקופים. אלה שיחייכו אליך, אבל אתה לא תחייך אליהם בחזרה - כי אינך רואה אותם. ואולי תחייך אליהם, ובכל זאת לא תראה. ישנם כאלה שמעדיפים את הצללים, וכאלה שמנסים לצאת מהם, וגם כאלה שפשוט וויתרו על האור. הם רבים, אנשי הצללים. רבים מאד. רבים מספור.

הצללים - כל האנשים השקופים. והיא כל כך רוצה להיות אישה - בשם ודם. אך איך תוכל להיות בת אנוש כשממשיכים לעבור דרכה? להביט דרכה? להקשיב דרכה? לא, היא לא בת אנוש. היא יצור כלשהו. מוזר, בודד, פלאי. יצור שמסתובב בעולם, ומחפש מקום בו יוכל להתקבל כשווה. למרות שזה חסר תקווה. לא, היא גם לא יצור. היא רוח, היא חוט מחשבה. תמיד נמצא שם, אך איש לא באמת מבחין בקיומו.

כל האנשים השקופים. והוא לא רוצה למות כך, לבד. הוא יודע שהוא גוסס. הוא מרגיש זאת. אבל איש לא שם לב. 'הכל בסדר' הם ממשיכים לטעון. וגם הוא אומר כך. אבל יודע שזה שקר. יודע, ומקווה שגם מישהו אחר ירגיש - אך נותר ללא מענה. הרי הוא חסר תוכן, קליפה ריקה. את איש לא מעניין מה עוטפת החיצוניות. מה מכסה הגוף. ועכשיו הוא ימות - וכל רגשותיו, מחשבותיו, הפנימיות השקופה שלו תלך עמו.

האנשים השקופים. והיא למעשה לא היא. היא דמות. ואלפי אנשים מביטים בה יום יום, מביטים דרכה, ואינם מבחינים שהדמות היא רק דמות. דמות שמסתירה אדם. ויש לה הרבה מה לתת - אך איש אינו מעוניין לקחת. והיא מסתירה חיוך קטן, דמעה יחידה - וקדה קידה, ועוד אחת.. ואיש אינו מוחא כפיים. איש אינו מסתכל. בזווית עינהם הם יכולים לראות דמות קטנה ובודדה קורסת על הרצפה בבכי - אך לאיש לא איכפת.

השקופים. תסתכל עליהם ולא תראה. תביט בהם ולא תבחין. רוחות הרפאים של העולם. אך הם קיימים. הם חיים, ונושמים, ומרגישים, ונמצאים פה - ממש לידך. צעדים ספורים מאור הזרקורים, שלעולם לא יחלוף על פניהם. הם תמיד יוותרו בחושך.

אנשי הצללים.

חופר, אבל לא נורא =] לילה טוב.