ראיתי תמונה שלך עכשיו, ואני מתה כבר לקפוץ על הפנים האלה שלך.
ההבנה שאני איתך עוד מעט מתחילה לחלחל, הכרטיס לא היה מספיק.
בשביל לגרום לי להבין שלא משנה מה, אני עוד שלושה שבועות,
בבית.
אני אלך לישון בזרועותיך ואשמע את הקול שלך אחרי כלכך הרבה זמן.
כלכך הרבה זמן.
אני אקרא לך בייבי ואתה תחבק אותי כל יום.
כל יום, אנחנו נהיה ביחד.
מצאתי את הדבר האחרון שכתבתי לשי בערך. פורח עיניים,
תקווה, מעניק משמעות לחיי. אני ביקשתי אותך כשנגמר לי איתו.
ביקשתי אותך כשהייתי איתו. תמיד ביקשתי, גבר טוב יותר.
אחד שיהיה נטול כל אנוכיות, שיהיה ילד פרח של אור וצבע,
שיקח אותי לעתיד טוב יותר, שישים לי את החלומות..
אבל רק בגלל שזה אותם חלומות כמו שלו, שיהיה אחד איתי ועם
השאיפות שלי בחיים.
אני מצאתי את הילד טבע שלי, הכרתי אותו לתקופה כלכך קצרה.
הייתי בזרועותיו מתחת לכוכבים והרגשתי את הלבבות שלנו פעמים ביחד,
כאילו רק חיכו להתאחד כבר יחד. כל רגע שהייתי בלעדיו היה רק ההכנה לחיים איתו וכעת אני יותר מוכנה מתמיד. אני האישה של מתי.
אני לנצח אהיה מאושרת, ולכן רק בשבילו הייתי מוכנה לעבור את מה שעברתי. כל הקנדה הזה, כל המעיק.
איבדתי שיער, אני תשושה, כל יום מחדש שואלת את עצמי למה ושולחת מהמטרה של כל זה. ולמה עשיתי את זה בכלל.
זה התחיל מלשאול את עצמי למה התאהבתי בכלל, בגבר שעוזב.
למה נכנסתי לתוך קשר כזה מסובך כשיכלתי שלא.
הזדיינתי עם מלא גברים, הייתי חופשייה, מה היה לי רע.
אבל הבנתי שהיה לי כלכך עצוב לפני שהוא בא. החלל הריק התמלא,
בצורה שמעולם לא לפני.
למה החלטתי לחכות לגבר שנה, אחרי שהכרתי אותו כלכך קצת. ואז לטוס אחריו, לעבוד קודם במקום כלכך קשה ואכזרי, ואז לחצות עוד עולם בשביל להגיע אליו. ומי חשב בכלל שאסע לקמבודיה, עכשיו.
אבל עוד שלושה שבועות אני באה אליך בייבי.
חיכיתי חצי שנה, חוויתי געגועים, התקפי חרדה, בדידות, דיכאון.
עישנתי סמים ושתיתי הכל כדי לא לחשוב על הגעגוע אליך. וביליתי
המון עם כל החברים שלך. כדי להרגיש קצת קרובה אליך. ובדרך התאהבתי בכנות שלהם, ועכשיו לעולם לא אוכל לתת להם ללכת.
עכשיו הם חלק ממני, לנצח.
ואני מוצאת את עצמי, משתוקקת כבר שיעבור הזמן. כל יום מאז שקניתי את הכרטיס הוא כמו חודש בהרגשה, הוא לא זז בכלל.
אנחנו קרובים מתמיד, עברנו את זה. אני באה אליך.
בייבי שלי, the two of us we dream like one.
אתה החלום הראשון שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
