אין מילים שיותר קשה לי להגיד מאשר אני אוהבת אותך

פעם בילדותי המילים הכי קשות בשבילי היו אני מצטערת. זה היה לפני שלמדתי לשלוט על הרגשות שלי ולפני שידעתי איך מבינים שטעיתי. אלו מילים שהכריחו אותי להגיד פעמים רבות כי היתי אלימה מאוד כלפי אחי כשהינו קטנים. היינו מרביצים המון אחד לשניה ואצל ילדים זה לא באמת משנה מי התחיל, מה שמשנה זה מי בוכה ראשון. אני תמיד סרבתי לבכות ולברוח להתחבא מאחורי ההורים, אבל הוא היה התינוק שלהם וזה תמיד היה המוצא שלו. אבל הוא התחיל! הייתי מוחה. זה לא עזר לי. תמיד הכריחו אותי להתנצל והבטיחו שקודם אני ואחר כך הוא. לא היו מילים קשות יותר לביטוי באותו רגע, זה היה כמו לנסות להזיז קיר בטון. הלסתות היו ננעלות מיד ולא יכולתי להתנצל גם אם רציתי. בעצם אני לא יכולה לדעת, כי אף פעם לא רציתי. בסוף הייתי אומרת את זה, בפנים חתומות, אולי קצת אדומות מהמאמץ להוציא את המילים האלו וגם לא להוציא אותן בו זמנית.

אני מצטערת

הייתי אומרת אז, לא בטון מתנשא ולא בנימה סרקסטית. הייתי פשוט אומרת את זה. לא מותחת את המילים יותר מדי כדי שלא ידבקו אלי, אבל גם לא בקצרה, שלא יבקשו ממני לחזור שנית. בטון אחיד ויבש, בעוצמת קול בינונית של דיבור בין שני אנשים. שלא יגידו שאני לוחשת ולא שומעים אותי, שלא יאמרו שאני צועקת כי אני עדיין עצבנית וישלחו אותי להירגע בחדר. אמרתי את המילים בצורה שהכי תשכנע את ההורים ושתהיה הכי פחות משפילה בשבילי.

ואז השרץ הקטן היה אומר זה לא היה מכל הלב

אני עדיין לא אוהבת להגיד שאני מצטערת. כי אני לא אוהבת לטעות. אבל היום יש מקום למילים האלו בחיי. אני יודעת לשים את האגו בצד כשאני טועה ולהתנצל. זה לא קורה הרבה כי אני מראש משתדלת לא לפגוע. רוב הקשרים שלי עם האנשים שאני מכירה לא יביאו אותי לעולם למקרים בהם אני עלולה לפגוע בהם, כי הם די שטחיים וכשזה נוגע לטוקבקים אני תמיד זוכרת שיש אדם אמיתי, בשר ודם שקורא. כמובן שיש מקרים בהם מה שכתבתי לא נקרא בטון שאליו התכוונתי אבל אין לי איך לשלוט על הדרך בה אדם אחר מקבל את המסר שלי. ממש דוגמא מצויינת למודל פיסק.

בחיי הבוגרים החלפתי את הקושי בהבעת התנצלות בקושי בהבעת אהבה. אין משפט שקשה לי יותר להוציא מהפה. האהבה שלי לא באה בחינם לאף אחד. לא קל לי לאהוב.

כמובן שיש בי חמלה, אהדה, חיבה ושאר רגשות חיוביים מהסוג הזה. אני מאוד תומכת ברעיון של אהבת חינם, דו קיום וקבלת השונה. אני מחבבת מאוד את החברים שלי אבל אני לא אוהבת אותם אהבת אמת. אין הרבה אנשים שאני באמת אעשה הכל למענם, למרות שאני מוכנה לעזור לכמעט כל אחד. ההבדל בין לעזור למישהו ולעשות הכל למענו הוא הבדל של שמים וארץ. אני בטוחה שזה עובד גם הפוך, הרבה יהיו מוכנים לעזור לי אבל רק בודדים באמת יעשו הכל למעני. בכל אופן זה מצב היפוטתי שלא יתאפשר לי לבדוק כי אני לא אדם שמבקש עזרה מסביבתו. הפחד לקבל סירוב ממישהו שאני קוראת לו חבר גדול מדי ולכן לעולם לא אכניס את עצמי למצב בו הסירוב יהיה אופציה. במילים אחרות לעולם לא אבקש עזרה.

אני לא נוהגת להגיד לאנשים שאני אוהבת אותם. בעיקר כי זה שקר ואני לא רואה את הטעם בלשקר למישהו על דבר כזה. אני יכולה לאהוב רק מישהו שקרוב אלי באופן מיוחד, שיש בינינו אינטימיות חזקה מאוד. לאו דוקא במובן של אינטימיות מינית, אלא אינטימיות מנטאלית. סוג כזה של קרבה שמאפשר להוריד את כל ההגנות, את כל המחסומים, לשחרר את כל הפחדים והחרדות ולהיות הפרי שבתוך כל שכבות הקליפה. סוג קרבה כזה שמאיר את החדרים של הלב ופותח את כל המגירות במוח. או לפחות את רובן. אלו התנאים שלי לאהבה.

לא קיים אצלי המושג אהבה ללא תנאים. אצרף אותו ללקסיקון כשיהיה לי ילד, כנראה שרק כשזה יקרה לא אוכל להציב יותר תנאים וכולי אהיה שייכת לו בלי קשר לאופיו ומזגו.

אני לא אוהבת את המשפחה שלי.

או יותר נכון, אני אוהבת אותם מעצם היותם המשפחה שלי, אבל לא מעבר לזה. אני יודעת שכלפיהם אמורה להתקיים האהבה ללא תנאים אבל זה לא עובד לי. או אולי זאת ההגדרה של אהבה ללא תנאים, כי אכפת לי מהם ואני אעשה המון למענם למרות שלא מתקיימת בינינו האינטימיות המנטאלית העדינה הזאת שדיברתי עליה. אצלנו במשפחה אין הצהרות אהבה, אין חיבוקים ונשיקות אלא במקרים מיוחדים. בכל זאת, אנחנו פולנים.

אמא שלי יודעת שקשה לי להגיד את המילים האלו. היא לא מנסה לחלוב אותן ממני בכוח. היא גם לא תסיים שיחת טלפון במילים האלו כדי לא לשים אותי במצב הלא נעים הזה שבו לא אצליח להחזיר לה הצהרות אהבה. האמת היא שאם יש מישהו במשפחה הזאת שראוי לאהבה ללא תנאים זו היא ולמרות זאת נראה לי שבעשר השנים האחרונות אמרתי לה שאני אוהבת אותה רק פעם אחת. זה היה לפני פחות משנה.

עם אבא זה סיפור אחר. הוא מפזר הצהרות אהבה לכל עבר וסוחט אותן בחזרה. מעולם לא הייתי ילדה של אבא. אני ואחיי גדלנו בתחושה שאנחנו בתחתית סדר העדיפויות שלו. כל אחד מאיתנו בתורו בילה כמה שנים בנתק ממנו. לא דיברתי איתו כל כך הרבה זמן שאפילו לא התכוונתי להזמין אותו לחתונה שלי, אבל בעלי ואמי שכנעו אותי (ממילא היתה חתונה מצומצמת, 6 אנשים בסך הכל) ומאז כבר לא יכולתי לנתק את הקשר שוב, כי הוא מקפיד לא לריב איתי. הוא אוהב במיוחד לקרוא לי ילדה ולאחותי תינוקת ושתינו שונאות את זה נורא, אבל החלק הכי גרוע הוא שהוא לא מסוגל לקרוא התנהגות אנושית ולא יודע מתי המילים שלו לא נעימות. הוא מעדיף לגרום לנו אי נוחות ובלבד שנגיד לו מה שהוא רוצה לשמוע. ואני פיתחתי תשובות שממש כמו בילדותי, כשעיצבתי את הטון והווליום, מספקות אותו בלי להשפיל אותי יותר מדי. כשהוא אומר לי אוהב אותך ילדה אני עונה "גם אני" (אוהבת את עצמי). אני פשוט לא מסוגלת להוציא מהפה את המשפט השלם, לפעמים נדמה לי שגם הוא לא מסוגל כי הוא אף פעם לא אומר את המילה "אני" בתוך המשפט הזה. הוא פשוט צריך שכולם יאשרו לו שהוא נאהב.

אף פעם לא אהבתי לאהוב. אני גם לא אוהבת מגע. יש כמות מאוד מוגבלת של אנשים שאני מוכנה לגעת בהם וכמות אפילו קטנה יותר של אנשים שאני רוצה לגעת בהם. חיבוק למשל הוא פעולה מאוד אינטימית. יצא כך שדווקא מגע כל כך טעון ואינטימי הפך לסוג של נורמה חברתית. הרי כולם מתחבקים כל הזמן. כשנפגשים עם חברים, כשנפרדים מהחברים שפגשנו חיבוק הוא בדרך כלל הדבר שנהוג לעשות. מי לעזאזל חשב שזה רעיון טוב? יש בדיוק שני אנשים בעולם שאני באמת רוצה לחבק, כל השאר מקבלים חיבוק שהוא בגדר טקס חברתי בלבד.

החיבוק השנוא עלי ביותר הוא החיבוק של אבא שלי. זה חיבוק מביך שמרגיש יותר כמו הצהרה. זה תמיד מרגיש אותו דבר ומתמצת את כל סגנון ההורות שלו: לא באמת רוצה להיות שם. זה חיבוק ארוך מהמקובל, כאילו אינטימיות בין אישית נבנית לפי כמות השניות. זה חיבוק צידי ביד אחת בלבד. כזה שלא באמת יודע מה הוא רוצה להגיד, שאכפת לו רק איך זה נראה מבחוץ. חיבוק מאוס.

לעומת זאת את החיבוק האבהי ביותר קיבלתי דווקא מאבא של בעלי. זה חיבוק חדש, בן פחות משנה. לפני זה הוא היה שונה, הוא היה סתם חיבוק של קרובי משפחה שנפגשים. בדצמבר של שנה שעברה זה השתנה. זה חיבוק שנולד מתוך אבל ומוכל בו כל הרצון האבהי שקיים בעולם, כל הצורך של אבא להגן על הילדים שלו. בחיבוק הזה קיימת ההבנה הכואבת שחיי אנוש הם ברי חלוף. זה חיבוק עצוב ואמיתי עד כאב. חיבוק שאפשר לבכות ממנו.