קשה לי להבין זוגות שמחליטים להתחתן ורק אז לעבור לגור ביחד. לדעתי
כדי להכיר מישהו באמת צריך לגור איתו תקופה ארוכה. כשבני זוג יוצאים לדייט הם
בוחרים את ההתנהגויות שלהם באותה מידה שבוחרים מסעדה, סרט ומה ללבוש. אבל כשגרים
ביחד לא תמיד ניתן לבחור התנהגויות והאני האמיתי חייב לצאת החוצה. כשעברתי לגור עם
החבר לפני כמה שנים זה היה כמו חתונה, היה ברור לשנינו שזה הולך לכיוון הזה ולכן
עברנו לגור ביחד, לדעת אם אנחנו באמת מסוגלים לסבול אחד את השניה במינון גבוה.
אחרי כמה שנים של זוגיות התחלנו לדבר על חתונה וילדים. אני מאמינה שרוב הגברים
מפחדים מרעיון הילדים, והגבר שלי לא היה שונה. כשרק התחלנו לדבר על זה עוד היינו
צעירים מאוד ואני, כמו שאתם כבר יודעים, בעלת דעה נחרצת בנושא. באופן טבעי הוא לא
רצה בכלל לשמוע על ילדים ואמר שהוא לא רוצה בכלל. זה לא הפריע לי כי ידעתי שזה
יבוא עם הזמן או עם הגיל ובמקרה הכי גרוע הוא יתאהב בילד כשהוא יוולד. כי ילדים זה
כמו פלוצים, כל אחד אוהב את של עצמו.
כשנישאנו לפני שנתיים ומשהו הוא כבר השלים עם הרעיון שבעתיד יהיו לנו
ילדים. הוא ניסה לדחות את זה ככל הניתן. היינו מתמקחים על הגיל שבו אפשר להתחיל.
הוא אמר 30, אני אמרתי 24. נפגשנו באמצע ב- 26-27. תמיד קיננה בתוכי התחושה המרה
שמשהו אצלי לא בסדר אז הייתי מנסה להפחיד אותו בסיפורים על זוגות שניסו שנים על
גבי שנים ומנסה לשכנע אותו שנתחיל "להתאמן".
סוף דצמבר של השנה שעברה הגביר את הלחץ ואת הרעב לילד. החלטנו שהגיע
הזמן והתחלנו בחישובי ביוצים ומאוחר יותר במיני בדיקות שכבר קראתם עליהן ועל
תוצאותיהן.
יש מקרים בהם ידע הוא לא כח. לא משנה כמה אני יודעת שזה תהליך
פסיכולוגי תקין לחלוטין, שכולם עוברים והוא נחוץ וחיוני ומכין אותי קוגניטיבית
ונפשית, זה עדיין מפחיד.
כשהוא סוף סוף אמר כן חשבתי שאשמח. השיחה ההיא היתה כל כך
מחושבת, הכנתי טיעונים, עובדות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות, התכוננתי לסתור כל חשש
וכל התנגדות. הגעתי לשיחה ההיא מוכנה לקרב, חסרו לי רק צבעי המלחמה על הפנים. אבל
עוד לפני שסיימתי את המתקפה הראשונה הוא אמר כן. במקום לסתור התנגדויות השתתקתי
ואת השמחה ותחושת הניצחון שחשבתי שאחוש החליפו חששות לגבי השינוי שנכון לנו
ולחיינו.
ועכשיו, חודשים רבים לאחר השיחה ההיא החששות שבים. ילד זה לא אגרטל
שמתלהבים ממנו בחצי שעה הראשונה ואז דוחפים למדף העליון ושוכחים ממנו לנצח, שיעלה
אבק שם לבד, עם עצמו. גם אי אפשר לחזור ולבקש החזר כספי, או להחליף באחר, או אפילו
סתם להתחרט. מרגע שהוא בא הוא נשאר לנצח.
אחרי כל כך הרבה שנים לבד-ביחד, אנחנו מכירים רק את הדינמיקה הזוגית,
להפוך לשלישיה נראה כמעט בלתי אפשרי. אנחנו אוהבים את הלבד הזוגי שלנו שיעלם ברגע
שיהיה לנו ילד. והספונטניות! רק לפני שבוע החלטנו לצאת סתם כך לטיול בהרים שכבר
חודשים קורצים לנו כל יום מחלון המרפסת. אם היה לנו ילד רק המחשבה על לארגן אותו
לטיול כזה היתה משאירה אותנו בבית.
ומי יעזור לנו? זוג צעיר, לבד לגמרי. ההורים של שנינו גרים במרחק 6
שעות נסיעה מאיתנו (5 אם אני נוהגת. אבל ברגע שיהיה לנו תינוק ברכב זמן הנסיעה
בוודאי יתארך)
איך נצליח לדאוג לו? אני בקושי מצליחה להאכיל את עצמי, לפעמים אני
פשוט מחליטה שלהישאר רעבה עדיף על להכין אוכל. איך אוכל לזכור להאכיל תינוק, או
לעמוד בכך כלכלית? ומתי בעלי ישחק בכל משחקי המחשב שלו? רק עכשיו הוא סיים לבנות
מחשב גיימינג משובח וקנה ערימה וירטואלית של משחקים שעד עכשיו לא הצלחנו להריץ. מי
יקום אליו בלילה ולמי בכלל יש כח להתעורר איתו מוקדם בבוקר? שנינו כל כך אוהבים
לישון.
כל כך הרבה שינויים וחששות, אבל יש חשש אחד שמרחף מעל כולם. כל השאר
ברי פתרון, אבל זה. זה דבר אחר לגמרי
מה אם פשוט לא נהיה הורים טובים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
