לא אופייני לי פוסט נוסף קרוב כל כך לקודם, ועוד בחודש שציינתי שקשה לי לכתוב בו. אבל דברים קורים. טרם קראתי את התגובות בפוסט הקודם, אתפנה לזה בקרוב. אפשר לומר שהייתי קצת עסוקה בימים האחרונים. כשכתבתי על החששות שמתלווים לתהליך ההפיכה להורים כנראה שכחתי קטגוריה שלמה של דברים שיכולים להשתבש. היקום הזכיר לי טוב מאוד שלפני שמגיעים הביתה עם תינוק חדש ומתחילים לתהות מה לעשות יש לעבור 9 חודשי ציפיה מורטת עצבים ובמהלכם המון יכול להשתבש.

מטבעי אני לא טיפוס לחוץ. או לפחות אני לא מגדירה את עצמי כטיפוס לחוץ למרות שלפעמים אני כן. אני חוששת מדברים רבים, אבל לא נותנת לזה להשפיע על מצב הרוח שלי ולכן כשהתחילו דימומים בשבוע שעבר פניתי לד"ר גוגל במקום לדוקטור אמיתי. בניגוד לכל סימפטום אחר שתחפשו בגוגל שמיד מוביל למוות ביסורים, כשמחפשים דימומים בתחילת ההריון מגיעים לתוצאות רבות שטוענות שזו תופעה נפוצה ורגילה לחלוטין ושאין טעם להלחץ, עם ההסתייגות שאומרת שכל דימום מחייב בדיקת רופא. החלטתי לא ללכת להיבדק מהסיבה שאני ממש לא רוצה לפגוש את הגניקולוג שלי, כי אני מתכוונת ללכת לאחד אחר ברגע שיסתיים הרבעון.

הבעיה עם הגניקולוג שלי היא שהוא לא מחובר למציאות. אחרי חודשים רבים אצלו וערימות של בדיקות הוא עדיין לא זוכר מי אני, כל פעם אני צריכה להזכיר לו מחדש מי אני ומה אני צריכה. כמה מטופלות סגולות שיער כבר יכולות להיות לו שהוא לא זוכר אותי? השיא היה בפעם האחרונה שבאתי אליו והוא בטעות הפנה אותי להפלה. רק טבעי שלא ארצה לחזור אליו אחרי כל זה. במקום הלכתי לרופאת משפחה ששמחה לראות אותי וניחשה את סיבת בואי עוד לפני שהוצאתי מילה. היא הפנתה למיון.

מעולם לא הייתי בבית-חולים אמיתי. בעיר בה גדלתי יש בית-חולים קטן, עם חדר מיון קטן. הייתי שם פעמיים בלבד ובשתיהן היה ריק, כל התהליך היה מהיר מאוד ולא כלל המתנה, תורים או בירוקרטיה מסובכת. הפעם זה לא היה כך. אנחנו גרים בעיר גדולה עם בתי חולים גדולים וחדרי מיון קורסים. חיכינו שעות. סביבנו צחנת חולי. חיברו לי ברז לוריד בזמן שבחוץ מישהי התעלפה. כשסוף-סוף הגענו לחדר הרופא חשתי הקלה מטורפת כשהתברר שהרופא הוא בעצם רופאה! רופאות ממין נקבה הן מצרך נדיר בתחום הגניקולוגיה וחבל שאין יותר מהן, כל כך הרבה יותר נוח להיבדק על-ידי אישה. הדימום לא מהרחם, היא הסבירה, אלא מהצוואר שפצוע. צריך לפנות למרפאת מומחים בנושא, אבל זו לא סיבה לדאגה. יופי! השאננות שלי התגלתה כלא נוראה, הנה הכל בסדר.

בכל מקרה המשכנו את הבדיקה עם אולטרה-סאונד, כדי לוודא שהכל בסדר שם. אני, שהצלחתי לקבוע תור ראשון לרופא החדש רק בעוד 4 שבועות התרגשתי. שאלתי אותה אם יש סיכוי שנצליח לראות דופק עוד היום. כבר שמעתי על נשים שראו דופק בשבוע שלי. המתמר גישש במשך דקות שנראו כמו נצח. "צר לי, אני לא רואה שק הריון" היא אמרה וריסקה אותנו.

כדי לדעת יותר היא לקחה דם למדידת רמת הורמוני ההריון. למרות שכבר היה לי וריד פתוח היא לקחה דם דווקא מהיד השניה, לא הצליח לה בפעם הראשונה. בפעם החמישית היא הצליחה למלא מבחנה ושוב נאלצנו להמתין בחוץ לתוצאות. הבדיקה הראתה רמות נמוכות יחסית לשבוע, עם הכפלה לא טובה מאז הבדיקה הראשונה. התוצאה היתה 1500 כשכבר הייתי אמורה להיות בעשרות אלפים. החליטו לאשפז אותי ושוב נאלצנו להמתין מספר שעות עד שנתנו לנו לעלות למחלקה.

בערב הגיע רופא לשוחח איתי ולהסביר לי מה קורה. היו מספר תיאוריות בשלב הזה. הראשונה היא שזה התחיל כהריון תקין והיתה הכפלה יפה ברמות ההורמון, אבל אז התרחשה הפלה טבעית ורמות ההורמון התחילו כבר לרדת בדם, מה שהסביר את הרמה הנמוכה, והעובר נספג בגוף, מה שהסביר את היעדר שק ההריון ברחם.

השניה היתה שזה הריון לא תקין שלא מתפתח

השלישית היתה שמדובר בהריון מחוץ לרחם. מצב נדיר ומסוכן.

הרופא הדגיש שבכל מקרה מדובר בהריון לא תקין שיגמר בהפלה. או טבעית או יזומה. נכנסתי לצום למקרה שאכן מדובר בחוץ-רחמי ואז יש צורך בניתוח לפרוסקופיה, שמתבצע דרך דופן הבטן ובהרדמה מלאה.

מסתבר שבגלל שהיו לי חסימות בחצוצרות זה מעלה את הסיכוי להריון מחוץ לרחם, כי ייתכן שהחסימה לא נפתחה לגמרי והביצית לא יכולה לצאת.

הלילה היה קשה. שנתי היתה קלה ובשעה 23:00 הכניסו לחדר שלי עוד מטופלת. היא הגיעה עם בעלה ולמרות שמדיניות בית החולים אוסרת כניסת גברים למחלקה בשעות הלילה איפשרו לו להישאר לישון איתה. הם דיברו כמעט כל הלילה. בשעה 02:00 הגיעה מטופלת נוספת שגם עשתה המון רעש. החדר הפך לטיילת של אחיות, רופאים, שתי מטופלות שכל הזמן הולכות לשירותים ומצלצלות ללא הפסקה בפעמון שקורא לאחיות וגבר שקול הבס שלו מהדהד מהקירות. בעיקר התעצבנתי שאת בעלי גירשו עם תום שעות הביקור ואיתו אפילו לא התווכחו.

בבוקר לקחו שוב דם, בגלל שהברז כבר היה די יבש שוב חיפשו וריד אחר לקחת ממנו. הכל כבר כאב לי מכל הבדיקות שלקחו לי והידיים שלי נראו כמו ידיים של נרקומן אחרי נסיונות הדקירה של הרופאה הלא-מיומנת מאתמול. הרופא מצא וריד שטחי ולקח ממנו דם, אבל לא הסכים להוריד לי את הברז למקרה שאכנס לניתוח. עוד שעתיים עברו עד שהגיעה התוצאה. לזמן אין משמעות בבתי-החולים. בטא 1800. תיאורית ההפלה נפלה. כעת צריך לחפש את ההריון. הפנו אותנו לא"ס במכון. שם יש מכשיר רגיש יותר מזה שנמצא במיון וגם רופאים מנוסים יותר ואיש צוות בכיר.  שוב נאלצנו להמתין שעות. הספקנו לצאת לטייל קצת בחוץ וגם להשלים מעט שעות שינה. גם בעלי לא הצליח לעצום עין בלילה, בגלל הלבד ובגלל הדאגה.

את הבדיקה ביצעה רופאת נשים ונכח בה רופא בכיר. הברכיים שלי רעדו כל-כך שנראה לי שהם לא הצליחו לראות כלום עם כל הרעידות האלו. היא לחצה על הבטן, וחשבתי לי שהיא בטח מנסה לייצב את התמונה עם כל הרעידות שלי. במשך זמן רב הם חיפשו במסך עד שהיא הודיעה "הריון ברחם". הרעידות נרגעו אבל לא פסקו. היא סובבה אלי את המסך והצביעה על בועה קטנה. שק הריון קטן מאוד ובתוכו שק חלמון. לא ניתן לראות דופק ולא ניתן לזהות קוטב עוברי.

גם רמות הבטא וגם גודל השק לא תואמים את גיל ההריון. כרגע לא מבצעים הפלה, אלא ממשיכים לעקוב. היא הורידה את גיל ההריון בשבוע והורתה לנו לחזור לא"ס בעוד כמה שבועות כדי לבדוק אם זה מצליח להתפתח. זהו, אפשר ללכת הביתה, אין ניתוח ואין הפלה. אבל רגע, צריך עוד בדיקת דם ככה לסיום. בעלי כבר התחיל להתווכח ואמר שכבר אין מאיפה לקחת ובאמת כל וריד אצלי כבר מעוטר בנקודות מדממות וסימנים כחולים. הרופאה אמרה שבגלל שאנחנו גם ככה הולכים הביתה ולא יהיה צורך בעירוי היא תנסה לקחת דם מהברז שמחובר לי ליד כבר 28 שעות. היא נלחמה איתו קצת כי זה כבר היה ממש יבש. לקח המון זמן למלא את המבחנה ובאמצע גם ירד לי הלחץ דם מה שהאט את הזרימה עוד יותר. בסוף היא הצליחה וגם הוציאה לי את המחט מהיד. עכשיו רק צריך לחכות לתוצאות הבדיקה ואז תוכלו ללכת הביתה.

נחשו מה? גם זה לקח 3 שעות.