את כבר לא ילדה.

אבל נדמה שהשינוי הוא חיצוני בלבד.

במוחך אף פעם לא היית ילדה.

תמיד אמרו שאת "נורא בוגרת לגילך".

פעם חשבת שזה נורא מחמיא. רצית להרגיש גדולה יותר.

אולי מפני שתמיד היית הקטנה ביותר.

אז נולדת בנובמבר...

היום את יודעת, עדיף היה להיות ילדותית. לחוות את התקופה הכה קצרה הזו בחיינו, שלא תחזור לעולם, במלואה.

כמה תמימים ילדים, כמה הם אופטימים.

ואת, את תמיד ידעת מה טיבו האמיתי של העולם הזה.

את היית בוגרת, את ראית את החסרונות בכל דבר, את איבדת לאט לאט את האמונה באושר.

אולי ניתן לייחס זאת לכל מה שעברת בחיים האלו.

יש אנשים שלא חוו ולא יחוו לעולם את מה שאת עברת.

ואלו לא חוויות נעימות, את יודעת.

- אלימות במשפחה, אימה ופחד.

- חרם בכל שני וחמישי.

- התעללות מינית (בערך..)

- אכילת יתר= משקל יתר (ואת יודעת, בימינו , זה נוראי להיות שמנה.)

וכאילו שכל זה לא מספיק, אז אין לך חבר. ומעולם לא היה לך.

ואת בתולה. ומעולם לא התנשקת.

ואת לא יוצאת לבלות.

ואין לך הרבה חברות.

ורק עכשיו, עכשיו, את כ"כ רוצה לחזור להיות ילדה.

ולהתחיל הכל, מהתחלה.