זו אינה פוסט פרידה מכם,או מהבלוג זו פוסט שמוקדש כולו לאורן,החברה הכי טובה שלי.

כהודעת לי שאת נוסעת, התחלתי להרגיש בודדה.

לא משנה כמה היית שם לידי ,צחקנו, בילינו...היה תמיד הרגשה ריקה ומאכזבת...שהנה את עוזבת.

את היית בשביל יותר מסתם חברה לשעת צרה, או סתם בשביל בילוי...היית בשבילי כמו אחות..

האחות המשולמת שתמיד רציתי:

שנריב על הדברים הכי טיפשים בעולם,

ששתינו נהנה מדברים דומים,

כשנטייל שתינו נסתכל על דבר מסויים ונחשוב שהוא הכי יפה

שהדעות שלנו היו שונות אך דומות שמבינים אותם

עכשיו שאת עוזבת אותי,ונוסעת לך אל החוף הרחוק,עוברת דרך אוקיינוסים,ארצות שונות..

אפילו אם יש את ההמצאות הנהדרות כמו הטלפון והאינטרנט את תמיד תחסרי לי

אפילו עם נדבר כול דקה ביום, הקול שלך והנוכחות שלך תחסר לי.

"את נוסעת לך מעבר לים,נוטשת אותי ומשאירה אותי לבד"

אני יודעת שזו לא אשמתך, ואם זה היה תלוי בך היית נשארת פה עוד הרבה זמן..

אני יודעת שזה שתסעי מפה, יעזור לך וישפר את הרגשותיך ואת חייך..לטובה.

אבל אני ממש אתגעגע אלייך.

למי אני אפנה שאני אזדקק לחיבוק מנחם?

למי אני אלך שארצה לבלות?

מי יפנה אלי שהוא יזדקק ל"דיסק לצרוב עליו עוד שירים חדשים שהודתי מהאינטרנט"?

אני שמחה בשבילך שאת נוסעת אך מצד שני עצובה מאוד..

אני אתגעגע אלייך חברה יקרה,אחות שלי..

אורן,אני שלך לתמיד.

באהבה,אביב