Nothing

ישראבלוג זה כמו הבן אדם שלא ראית המון שנים ונפגשת בו במקרה ברחוב או באירוע כלשהו.

בהתחלה אני תמיד מתפלא איך האדם מולי התבגר, הקול שונה, סימני הזדקנות קלים (המתכחשים גם משפצים עם הזרקות וניתוחים). חולצות הלהקות התחלפו בחולצות חלקות ומשעממות (החולצה האחרונה שלי הייתה של בלאק סאבאת' שזרקתי לפח בחודש שהתחילה המלחמה. הרגיש לא בנוח להסתובב עם גולגולות וכיתוב ענק של השבת השחורה).

בהתחלה זה קצת מביך ומוזר. הבן אדם שמולך אולי מצליח יותר ממך, ותמיד יש איזשהו צורך נסתר לנסות להרשים טיפה כאילו אנחנו בסוג של ראיון עבודה. לפעמים יש את הקליק הנכון, השיחה טובה ואפילו קצת מצחיקה. לפעמים יש משקעים מהעבר שצפים וחוסמים אותנו. ולפעמים זה פשוט לא זה. לפעמים אנחנו במקומות אחרים בחיים. מחייכים בנימוס וממשיכים כל אדם לדרכו.

אני אוהב להיזכר במי שאני הייתי. השיער הארוך, החלומות הגדולים והזמן שהרגיש כאילו הוא אינסופי השתנה. השיער שלי קצר יותר, פה ושם כבר יש שערות לבנות שלמדתי לא להתכחש אליהן יותר ולקבל אותן. החלומות הצטמצמו ונהיו הרבה יותר ריאלים (למרות שהמשפט "רק החולמים מגשימים" הולך איתי שנים. אסור לאבד אופטימיות ואני באמת מאמין שלא תמיד מאוחר מדי) והזמן? הזמן מכניס לחרדה. מאז המלחמה ובעיקר הימים הראשונים שלה תמיד יש מחשבה בראש שאני יכול למות בכל רגע נתון. הזמן באמת לא לטובתי בקטע הזה.

החפירות בבלוג התחלפו בפוסטים קצרים כי הקשב שלנו התקצר. כולנו חיים בפומו לא נגמר. כאן, במקום הזה, תמיד הרגשתי שיש לי מקום מפלט. תמיד הרגשתי שאני כותב בשביל לאכול את הראש, לא בשביל לקבל לייקים. הכל היום פחות אמיתי, יותר מחושב (שלא חס וחלילה מישהו יפגע). היינו כותבים רק בשביל עצמנו והיום כותבים בשביל לקבל חשיפה ברשתות.

אבל התבגרות היא לא רק ויתור, היא גם דבר טוב (סוג של). יש משהו נעים בלדעת מי אתה היום, בלי להיאחז יותר מדי בדימוי שהייתי פעם. אני פחות דרמטי, יותר חכם, יודע לזהות מה באמת חשוב לי ומה אפשר לשחרר. אולי זה מה שהופך את המפגש המחודש עם האתר הזה לכל כך מיוחד בשבילי. הוא מחזיר אותי לעולם שבו הכול היה קיצוני וגדול מהחיים, ומאפשר לי להסתכל על זה היום בפרופורציה אחרת.

אישית? אני במקום טוב בחיים. יש לי זוגיות שאני באמת מאמין שהיא עד הסוף. אני עובד כבר 4 שנים בעבודה קבועה באירגון די גדול. בגדול? חיים של אדם מבוגר נורמלי שלפני כמה שנים לא האמנתי בכלל שיגיע.

אני אסכם, שכמו אותו אדם שלא פגשתם שנים, אחרי כמה רגעים של מבוכה מגיע החיוך הרחב, החיבוק, והתחושה שדווקא כלום לא השתנה. אולי אנחנו שונים, אולי אנחנו כבר לא אותם ילדים של פעם, אבל יש קו שמחבר בין מי שהיינו אז למי שאנחנו היום. הקו הזה לא נעלם, הוא רק מתבגר יחד איתנו. ובסוף המפגש אנחנו מתפצלים עם לב טיפה יותר מלא ותחושה שטוב לנו לפגוש שוב, את אני העצמי הישן דרך המקומות האלה.

תמיד מוזמנים לשמור על קשר ואני מאמין שמי שמכיר אותי אישית יודע איך למצוא אותי. בדידות זה חרא.