קריסטל

פרק ג'- בבקתה של ארלוק

"...וכך החלטנו שעדיף שעדיף שתישארי אצל ארלוק ואחיך וויתר על המלוכה כי לפני העסקה בנו של ארלוק יהיה בעלך ויהיה מלך ואת תהיי אישתו  וג'ון יהיה אביר" סיים את הסיפור רוברט בזמן שהוא וביתו רכבו ביערות לעבר הבקתה של ארלוק. "אני אראה אותכם לפני שיהיה מלכת דינס-ביראן?" שאלה קירה. "כמובן! אנחנו נבוא לבקר הרבה" ענה רוברט. "אני אתגעגע עליכם" אמרה קירה ודמעות התחילו לזלוג על לחייה "אחיה כל-כך טוב עלי!". "אל תבכי. הכל יהיה בסדר" אמר רוברט.

 לאחר כ10 דקות רוברט עצר את הסוס ליד בקתה ישנה. "כמה שאני שמח שהגעתם!" אמר איש שיצא מהבקתה ברגע שהסוס התקרב עליה, איש זקן ושמנמן, מהסוג הזה שרואים עליהם, בכל תנועה ובכל הבעה שהם תמיד יגידו מה שאתה רוצה לשמוע, רק בשביל הרווח. "אבי, האם אתה בטוח שכך יהיה טוב?" שאלה קירה בלחש. "כן אני בטוח!" אמר רוברט קצת בכעס. "כנסו בבקשה" אמר ארלוק, מזמין אותם בידיו להיכנס לבקתה. "איפה חתני לעתיד?" שאל רוברט בעודו נכנס לבקתה וקירה הולכת אחריו ומחזיקה בידו. "הוא יצא לצייד, יחזור בערב" ענה ארלוק בעודו מתיישב בכיסא עץ קטן ללא משענת ומציע לרוברט את השני "האם תירצה לסעוד עימי?". "לא, תודה. אכלתי כבר. אני הפרק מביתי היקרה והלך" ענה רוברט. הוא חיבק חזק את קירה ופנה לכיוון הדלת, אך פתאום נישמע רעש חזק מאחוריו והקול הלוחש שאל: "באמת חשבת שתוכל לברוח ממני?". רוברט הרגיש שמשהו מוחצת את כל כולו ושכל איבריו בוערים מרוב כאב ורוברט נפל באיטיות על בירכיו ואז על הריצפה. "עוד בעיה נפתרה " לחשה מאב.

 דלת הכניסה נפתחה בחוזקה ובפתח הופיעה ליידי מרגרט. "מרגרט..." לחשב רוברט נאבק בכאב שעטף אותו. "אני רואה שטיפלת כבר בהכל, מאב" אמרה ליידי מרגרט וחיוך רשע הופיעה על שפתיה "תודה לך". "מ...מרגרט?" מלמל רוברט "למה?". "כי אני לא צריכה אותך! אתה רק מפריעה לי! והילדה הקטנה הזאת! היא פשוט בושה בשבילי! בת למשפחת קוסמים חסרת כוחות קסם שאפילו ילדתה הקטנה יותר חזקה ממנה!" התפרצה מרגרט "וכל מה שבת-דודתי היקרה, מאב, רצתה בעד היפטרות משניכם היה לקבל את הילדה בגיל 5 והיא אפילו עזרה עוד יותר כשמתתי בלידה של הילדה הארורה הזאת, אך המוות שלי אפילו עזר לי, אחרת איך היית מסבירה לך את העלמות הילדה? בני הקטן והיקר נשאר ללא אחות וללא מישהי שתשפיל אותו כמו שהשפילה אותי בשנותיה הראשונות, ללא אחות שיותר חזקה ממנו". "למה...את...אוהבת אותו...כל-כך?... חשבתי שלא נישאר... בך שום...צל אנוש" שאל רוברט מנסה לפגוע בה לפחות קצת על כל מה שעשתה לו ולביתו. " אין לי כוחות לעומת אחותו, זאת הסיבה. הוא בני הראשון ובעיניי היחיד, אך הוא מאמין בחשיבתך החדשנית של שוויון ולכן לא יכול למלוך על דינס-ביראן" ענתה מרגרט. "וכן בדיוק נכנס בני, אותו בחרו גבירותי הנכבדות להיות למלך דינס-ביראן הבאה" התערב ארלוק. "שתוק" ציוותה עליו מאב. "כי הרי אישה לא יכולה לשלוט בעצמה, הלא כן בעלי היקר?" ליידי מרגרט הרימה את ראשה של רוברט וסטרה לו. לפתע היא בעצמה נפלה על הריצפה ליד בעלה ונשמעה צעקה מחרישת אוזניים שהגיעה אפילו למחוזות צ'סטר. מאב רכנה על ברכיה מעל בת-דודתה בניסיון לעזור לה, אך היה מאוחר מדי. הבעת סבל איום קפאה על פניה היפות של ליידי מרגרט. בזמן שהמלכה מאב ניסתה להציל אותה היא שיחררה את אחיזתה מרוברט והוא התחיל להתקדם בזחילה לעבר הדלת, אך ארלוק היה זריז יותר מרוברט, שעבר הרגע התעללות והספיק לחסום את מעברו. הוא תפס את ידו של רוברט וחרט עליה משהו שניראה כמו 4 עיגולים מחוברים בתוך עיגול חמישי גדול יותר. רוברט התקבץ על הריצפה וגופו התחיל לפרפר, לאחר כמה שניות הוא קפא ולא זז יותר. מאב וארלוק הסתובבו לעבר קירה שישבה כל הזמן בפינת החדר, כולה מקובצת ורועדת. שיערותיה השחורות והארוכות כיסו את פניה ודמעות זרמו מעיניה הכחולות כנהרות. "האם את מבינה מה עשית?!" לחשה מאב, אך לחישתה נשמעה יותר סוכנת מהצרחה הכי חזקה. "למה את חושבת שהילדה הקטנה הרגה אותה?" שאל ארלוק בתמיהה. "אתה הרי לא יכולת לעשות את זה, גוש טינופת שכמוך! הילדה הזאת כבר הרבה יותר חזקה ממה שהיית או תיהיה אי-פעם!" לחשה מאב באותו קול זועם. "האם יורשה לי לשאול מלכתי?" ניסה להעלים את שגיאתו שאל ארלוק בקול הכי מתרפס שרק יכל. "תשאל, גולם" ענתה מאב. "האם...בני יקבל את דינס-ביראן?" שאל ארלוק באותו הקול. "אין לי שום צורך במקום הזה" ענתה מאב בקול יותר רגוע "גם ככה הבן שלך לא יכול להזיק לרצונות שלי". "או, תודה לך מלכתי!" ארלוק ירד על ירד על ברכיו לפניה. "קום!" לחשה מאב בזעם ומשכה את שערותיו בשביל להרים אותו "ואתה!" פנתה מאב על קירה "מהיום את תגורי אצלי". "אני..אני לא התכוונתי להרוג את אימי" אמרה קירה בשקט בעוד דמעות ממלאות את כל פניה. "את רצית בזה הכי שבעולם באותו הרגע. רק שאת פוחד להודות בזה בפני עצמך" אמרה מאב ותפסה את ידה של קירה ושתיהן נעלמו בענן ירוק.      

פרק ב'- הגיעה הזמן לשלם

כל היום לאחר הלילה הזה רוברט לא הפסיק לחשוב על כך שבנו, שלא קיווה שיתעורר עוד יחזור עליו, ואישתו ,שכל-כך אהב תיהיה שוב לצידו. על המחיר של האושר הזה הוא ניסה שלא לחשוב והיה כל רגע פנוי ליד ילדתו הקטנה.

 השעה 12 התקרבה. פעימות ליבו של רוברט בתחזקו עם כל שנייה שעברה. הוא העביר את בנו לחדר שבו הייתה אישתו ויתיישב לידם. פתאום גופת אישתו וגופת בנו התרוממו לאוויר, זוהר כחול עטף אותך, רעש מחריש אוזניים נשמע מכל הכיוונים והגופות רטטו בלי הפסקה. לפתע הכל נפסק והגופות נחתו בשקט על המיטה, אך לא ניראה שום שינוי בהם. רוברט חיכה. עברו חמש דקות, עשר, עשרים, חצי שעה ופתאום רוברט ראה תנועה קטנה מאישתו והוא ניגש עליה בשקט. "קרה משהו, בעלי?" מלמלה ליידי מרגרט. "או, מרגרט היקרה!" קרא רוברט.

הוא סיפר לה את כל ההתרחשויות של ליל אמש וביקש ממנה לא לספר שום דבר לג'ון פרט לדברים על שנתו הארוכה. "ביתי המסכנה, כמה שאני אתגעגע עליה!" בכתה מרגרט. "על תדאגי יקירתי, אנחנו נימצא פיתרון. יש לנו עוד שלוש שנים שלמות" ניסה רוברט להרגיע אותה. "אנחנו נצליח" אמרה מרגרט וחיוך קטן אלא על שפתיה והיא חיבקה את בעלה. "אמא?" נישמע קול קטן. "ג'ון, בני היקר" אמר רוברט וחיבק את בנו. מרגרט נישקה אותו וקירבה עליה. "מה קרה, אבא? למה אתה כל-כך שמח?" שאל ג'ון. "בני, ישנת שנה שלמה" אמרה ליידי מרגרט. "שנה שלמה? זה אומר שאני כבר בן 4! זה פשוט נפלא" צחק ג'ון הקטן. "אנחנו דאגנו לך מאוד" אמר רוברט עם צליל האשמה בקולו. "אני מצטער אבא ואמא, אני אנסה להתעורר בזמן בפעם הבאה" אמר ג'ון בקול אשם. רוברט ומרגרטי חיבקו שוב את בנם הקטן והתחילו לדבר על מה שקרה בכל הזמן הזה.

 בצהרי יום המחרת מרגרט הודיעה לבעלה שמצאה את הפתרון לבעיה שלהם.

שנה עברה, ואחריה עוד אחת, הימים עברו וחלפו והכל ניראה רגיל לגמרי, בדיוק כמו בכל משפחת מלוכה אחרת. רוברט ומרגרט ניסו שלא לדבר על הפרידה הקרבה ובאה. מהיום להיום ליבו של רוברט פחד יותר ויותר.

 "אבא! אבא!" נישמע קולה המצחקק של קירה ממש ליד רוברט "תיראה מה ג'ון הביא לי  לכבוד יום ההולדת שלי! הוא מצא אותה בעצמו" והושיטה לאביה את ידה הקטנה שעליה נחה לה אבן קטנה וכחולה שנצצה קלות בשמש. "זאת אבן ממש יפה! תשמרי עליה טוב, ילדתי" אמר רוברט בעודו בוחן את האבן מול קרני השמש "תראי אותה גם לאימך". "כן אבא. אבל אמא אמרה שהיא עסוקה" אמרה קירה. קירה התכוונה לצאת מהחדר אבל פתאום ניזכרה והסתובבה לאביה: "אבי, גברת מחכה לך באולם הכניסה". "תודה, ילדתי" אמר רוברט וירד למטה לראות מי זאת. כשנכנס לאולם הכניסה ראה רוברט גברת בשמלה ירוקה כהה עומד ליד החלון הגדול ומביטה החוצה בעיניה הירוקות. "שלום, גברתי. במה אוכל לעזור לך?" שאל רוברט. "שלום לך, רוברט" ענתה האישה. "הקול הזה...זאת היא!" חשב רוברט וליבו התחיל לפעום חזק יותר. "כן, זאת אני" ענתה מאב למחשבותיו "הגיעה הזמן לשלם". "אני...אני הלך להביא אותה" אמרת רוברט בכניעה. אך ליבו לא היה עצוב, הוא ואישתו הרי תכננו תוכנית לזמן הזה.

 רוברט מצא את בחדרה משחקת עם האבן הקטנה. "קירה בואי מהר" פקד הוא ותפס את קירה בידה. "הולכים לטיול עם אמא וג'ון?" שאלה קירה. "לא, הולכים לבד" ענה רוברט. "האם מותר לשאול, אבי, לאן אנחנו הולכים?" שאלה קירה. "אני אספר לך הכל בדרך" אמר רוברט. הוא הושיב את קירה על הסוס מלפניו ושניהם רכבו על עבר יערות דינס ביראן.

 מאב הורידה את מבטה מהחלון והסתובבה לתוך פנים החדר.

"בדיוק כמו שחשבתי" אמרה היא וחיוך זדוני נמרח על שפתיה והיא נעלמה בענן של עשן אפרורי. בדיוק באותו רגע נכנסה המשרתת לאולם הכניסה בדרכה על ליידי מרגרט ונבהלה מאוד מהעלמותה המסתורית של הגברת שעמדה לפני רגע ליד החלון, ורצה לספר על כך לגבירתה. לאחר שליידי מרגרט שמעה על כך לחייה האדימו מרוב התרגשות והיא שאלה את המשרתת "האם את יודעת איפה בעלי?". "הוא יצא לרכיבה עם העלמה קירה" אמרה המשרתת. "הכיני לי את הסוס שלי" ציוותה ליידי מרגרט. כעבור חמש דקות היא כבר רכבה במהירות האור לעבר יערות דינס-ביראן.

זה היה ערב קר מאוד של תחילת החורף של שנת 923 בעיירה קטנה במערב אנגליה. הרחוב הואר קלות על ידי הכוכבים הבודדים שלא כוסו בידי העננים הגדולים והאפורים. לא נראה אף אחד בסביבה, כולם היו בבתיהם וניסו כמה שיותר להתחמם ליד האח הבוערת עם בני משפחותיהם.

 רק הטירה האפלה שעמדה באמצע המבצר הייתה חשוכה וקודרת ורק נר אחד האיר את חלון חדר השינה של הלורד רוברט מדינס-ביראן ואישתו, ליידי מרגרט.

 רוברט ישב ליד מיטת אישתו, מרגרט, ובכה בשקט. ליד המיטה עמדה עריסה קטנה שבה ברכות ורוגע ישנה קירה הקטנה שרק הרגע נולדה.

 בחדר השכן ישן אחיה הגדול בן הארבע. הוא ישן כבר יותר משנה. הוריו ניסו את כל המרפאים שרק יכלו למצאו, אך שום דבר לא עזר. גופו נישאר בעל דופק וחום, אבל הוא כולו היה חיוור וחסר מראה חיי ואינו זז בכלל בשנתו, רק היה ממלמל משהו בשנתו וממשיך בשנת המוות שלו.

 רוברט הסתכל בשקט על קירה הקטנה. "לא נישאר לי אף אחד מלבדך" אמר הוא בעצב "אפילו יורש ממשפחתי לא יהיה לי. אימך מתה ואחיך בתרדמה ניצחית".

 פתאום רוברט התעורר מקול חרישי. הוא מצא את עצמו על הריצפה בין המיטה עליה  שכבה אישתו לבין העריסה בו ישנה ביתו. "רוברט...רוברט...רוברט..." נשמע ברחבי החדר. "מי זה?" שאל רוברט בפחד. "זאת אני, מאב! מלכת הקסם של ימים עברו" לחש הקול. "מ...מ...מאב? מה את רוצה?" מלמל הוא בפחד. "את הילדה שלך" השיב הקול. לאחר ששמע מילים אלו פניו של רוברט האדימו והוא קם על רגליו. "בחיים לא! תיקחי הכל אבל רק לא אותה!" צעק רוברט. "אתה תקבל תמורה, תמורה גדולה" שכנעה מאב. "בחיים לא! שום דבר לא שווה לילדתי הקטנה" השיב רורברט בכעס. "אין לך ברירה! או שאני לוקחת אותה בלי לתת לך לום או שאתה מסכים לעיסקה!" הקול נישמע כועס יותר. "איזו עיסקה?" שאל רוברט ביאוש מוחלט. "הילדה נישארת אצלך עד גיל 5 ואז היא תיהיה שלי ותוכל לראות אותה רק פעם אחת בשנה ביום ה24 של החודש הראשון, תאריך הולדתה. הבן שלך יתעורר משנת המוות שלו, אפילו את אישתך אני אחזיר לך, כמובן שאני לא יכולה להבטיח לך שהיא תהיה כמו שהייתה פעם". אחרי מסר דקות של חשיבה רוברט ענה: "אני מסכים". בקולו התערבבו שמחה ועצב יחד. "כמובן שאתה מסכים רק כסיל לא יסכים להצעה כזאת. הם התעוררו עם עלות השחר" ענה הקול ונעלם. זמן רב ישב רוברט על הריצפה וחיכה בפחד לשמוע שוב את הקול הלוחש באפלה על דברים נפלאים ונוראיים כאחד. 

זה היה ערב קר מאוד של תחילת החורף של שנת 952 בעיירה קטנה במערב אנגליה. הרחוב הואר קלות על ידי הכוכבים הבודדים שלא כוסו בידי העננים הגדולים והאפורים. לא נראה אף אחד בסביבה, כולם היו בבתיהם וניסו כמה שיותר להתחמם ליד האח הבוערת עם בני משפחותיהם.

 רק הטירה החשוכה שעמדה באמצע המבצר הייתה חשוכה וקודרת ורק נר אחד האיר את חלון חדר השינה של הלורד רוברט מדינס-ביראן ואישתו, ליידי מרגרט.

 רוברט ישב ליד מיטת אישתו, מרגרט, ובכה בשקט. ליד המיטה עמדה עריסה קטנה שבה ברכות ורוגע ישנה קירה הקטנה שרק הרגע נולדה.

 בחדר השכן ישן אחיה הגדול בן הארבע. הוא ישן כבר יותר משנה. הוריו ניסו את כל המרפאים שרק יכלו למצאו, אך שום דבר לא עזר. גופו נישאר בעל דופק וחום, אבל הוא כולו היה חיוור וחסר מראה חיי ואינו זז בכלל בשנתו, רק היה ממלמל משהו בשנתו וממשיך בשנת המוות שלו.

 רוברט הסתכל בשקט על קירה הקטנה. "לא נישאר לי אף אחד מלבדך" אמר הוא בעצב "אפילו יורש ממשפחתי לא יהיה לי. אימך מתה ואחיך בתרדמה ניצחית".

 פתאום רוברט התעורר מקול חרישי. הוא מצא את עצמו על הריצפה בין המיטה עליה  שכבה אישתו לבין העריסה בו ישנה ביתו. "רוברט...רוברט...רוברט..." נשמע ברחבי החדר. "מי זה?" שאל רוברט בפחד. "זאת אני, מאב! מלכת הקסם של ימים עברו" לחש הקול. "מ...מ...מאב? מה את רוצה?" מלמל הוא בפחד. "את הילדה שלך" השיב הקול. לאחר ששמע מילים אלו פניו של רוברט האדימו והוא קם על רגליו. "בחיים לא! תיקחי הכל אבל רק לא אותה!" צעק רוברט. "אתה תקבל תמורה, תמורה גדולה" שכנעה מאב. "בחיים לא! שום דבר לא שווה לילדתי הקטנה" השיב רורברט בכעס. "אין לך ברירה! או שאני לוקחת אותה בלי לתת לך לום או שאתה מסכים לעיסקה!" הקול נישמע כועס יותר. "איזו עיסקה?" שאל רוברט ביאוש מוחלט. "הילדה נישארת אצלך עד גיל 5 ואז היא תיהיה שלי ותוכל לראות אותה רק פעם אחת בשנה ביום ה24 של החודש הראשון, תאריך הולדתה. הבן שלך יתעורר משנת המוות שלו, אפילו את אישתך אני אחזיר לך, כמובן שאני לא יכולה להבטיח לך שהיא תהיה כמו שהייתה פעם". אחרי מסר דקות של חשיבה רוברט ענה: "אני מסכים". בקולו התערבבו שמחה ועצב יחד. "כמובן שאתה מסכים רק כסיל לא יסכים להצעה כזאת. הם התעוררו עם עלות השחר" ענה הקול ונעלם. זמן רב ישב רוברט על הריצפה וחיכה בפחד לשמוע שוב את הקול הלוחש באפלה על דברים נפלאים ונוראיים כאחד.