כמו שכולם כבר הבינו (או טרחו להבין לאחר מאמצים רבים וממושכים כגלות בבל) שפז"מי המהולל עומד על כמעט שנה תמימה ונאיבית, נכון למאורעות הפוסט הנ"ל. אי לכך ובהתאם לזאת הגעתי להחלטה שהגיעה השעה להנות בצבא, לשם שינוי.
אז הרמתי טלפון לידידתי מורן שהיא במקרה גם חיילת שלי וגם מתהוללת לא קטנה (שהספיקה לעלות כבר 6 פעמים למשפט תוך שנה, היום הרקורד עומד על 8, אגב) לכשעצמה, ויחדיו יצאנו לתור את העיר הגדולה... על חשבון שעות התקן, כמובן.
אבל... בנפקדות, כמו בנפקדות... או שזו קומדיה של טעויות (שלאחר מכן נדפקים בגללן כמו זונה רוסיה בחוף תל ברוך) או שזוהי הנאה צרופה (כמו לאותו לקוח במקרה מאותו תל ברוך). או ש... זה שילוב ביזארי בין השניים...
וכך היה...
השעה 10:00... אני ומורן... כל אחת במשרדה הממוזג והמשעמם להחריד... מורן בטלפון עם רגליים על השולחן, כרגיל. אני, מאידך, בעיצומה של צפייה בפרק 9 בסדרת המופת "מ.ק 22" גם עם רגליים על השולחן... כשלפתע פתאום עלה במוחי הקודח רעיון לא שגרתי כמו המלתחה של יאיר לפיד- מה בשם ג`יזס קרייסט אני עושה פה? הגיע הזמן לעשות "ויברח". טלפון קצר לידידתי מורן... וקונסידר איט דאן. קבענו להיפגש בשער שאול ב-14:00 ומשם ללכת לאן שהרוח תיקח אותנו.
14:05, שער שאול. עבדתכם הנאמנה מתייצבת במקום לאחר התמהמהות קצרה בכספומט המקומי ו-4 שיחות שלא נענו מצד מורן המודאגת בסוגיה מה עלה בגורל חברתה, שכיאה לחיילת במעמדה, איננה עומדת בלוחות הזמנים.
לאחר שראינו כי השטח פנוי מאויבים פוטנציאלים יצאנו מהכניסה של שער שאול, אני חוזרת,
מה-כ-נ-י-ס-ה.
למזלנו הרב הכביש היה ריק (דבר נדיר בערך כמו שערות בלונדיניות על גבי בטן של בוכרית מצויה) משני צדדיו כך שקיפצנו בתופים במחולות לעברו השני של הכביש... אך הבאסה הראשונית לא איחרה לבוא, כשראינו שקו 82 למסוף כרמלית עובר לנגד עינינו ובתוכו ילדים בני 13 שמפנים לעברנו אצבע משולשת וצוחקים לנו בפרצוף. ארג.
הגענו לתחנה שאוישה כמידי שעת צהריים בכמה זקנות-זקנים, לבטח שרידים ממלחמת העולם הראשונה, ששיחת יומם הנוקבת הסתכמה בטחורים, אוסטרופרוזיס, מחלות לב-עור-כליות-פרקים-תותבות ושאר ביצים סרוחות, וכמה שבשנות ה-50 הצבא נראה אחרת, שהחיילות היו עם שיער אסוף, בלי איפור, צנועות וחסודות, כשלגמרי במקרה מטר מהם יושבות אני ומורן, במראה ה"דפוק אותנו, זרוק אותנו בסמטה אפלה ותן את הכבוד לחתולי רחוב מיוחמים לבצע בנו את זממם".
20 דקות עברו והגיע קו 18 לבת ים, השלישי לאותה שעה, ולגמרי במקרה מישהו לחש שהקו מגיע לשנקין. אני ומורן, בפרצוף שאומר וואן ביג ארג! נדחפנו לתוכו והתנחלנו באחרוני המושבים, רחוק מכל עין בוחנת, אוזן קשבת וחוטם מרחרח.
אחרי 10 דקות הגענו ליעד.
כתחנה ראשונה סימנו לנו כמטרה את שד` אלנבי.
המאבק בחיפוש המייגע אחרי כובע-גייז הופך עיקש לאחר שהמזל מאיר לנו פנים באותה מידה שהוא מאיר לעשרות אלפי המורות הנעשקות מדי יום ביומו ע"י משרד החינוך.
לאחר כמה מטרים אנחנו מבחינות בלילך, חיילת חביבה מהמשרד הסמוך, שגם כנראה החליטה לעשות "ויברח". ממה שהבנתי ממנה, יום למחרת, גם קצינתנו האיומה היתה באזור הפורענות אותה שעה (מה היא עשתה שם...?!), אך למזלנו הרב, עינה החדה לא הבחינה בנו למרות שהיינו לא פחות רעשניות וקופצניות ממוקשים בפארק הלאומי של עיראק.
תחנה שנייה, שוק הכרמל הידוע לשמצה.
ברגע שראו אותנו הרוכלים המקומיים (יוצאי ארץ כוש) פצחו בצעקות לכל עבר בסגנון:"רק היום! רק היום מבצע לחיילים!" היי ומה איתי? אני כבר 20 שנה פנסיונרית וכל שבוע אני יוצאת עם חור בכיס, התלוננה אחת הזקנות... יאללה גברת, בשבילך חחחחצי מחחחחיר (ח` תימני ומודגש למי שלא קלט)!
היי, מי אמר שחיילות לא מעלות את המורל?!
אחרי שעברנו בכל דוכן אפשרי הגענו לפרשת דרכים, תרתי משמע. היה זה תל חורבות שציוויליזציה היא לא רק בגדר המלצה כשמדובר במקום הנ"ל. בצידי הכביש ראינו הומלסים שיכורים, בקבוקי בירה מנופצים, קונדומים משומשים זרוקים, חתולה דרוסה ושאר מיני תפארות מדינת ישראל למיניהם...
ג`יזס קרייסט ומריה הקדושה! היה שם כל כך הרבה זבל ותערובות נוזלים לא ברורות, שאפשר היה לחשוב בקלות שצונאמי עצום פגע בחיריה ופיזר אותה על כל אזור שוק הכרמל.
אחר כך חתכנו לשנקין גיי- סטרי(י)ט... התהלכנו בה לאורכה ולרוחבה ואפילו פיזזנו על שלושת מימדיה. באמצע הדרך, עצרנו במיצייה, שילמנו 15 ש"ח על שילוב ביזארי של סברס, קיווי, בננה, אפרסק ומלון על בסיס חלב ולאחר 15 מטרים גילינו להפתעתנו את אותה נפלאה קולינרית ב-12 ש"ח בלבד. שוב דפקו אותנו.
תחנה אחרונה, גריפ, חנות העל.
גריפ היא רשת האופנה האהובה עליי. הכי איכוצ`ית. הכי שקסית. הכי נוחה. הכי במידה שלי. אבל יקרה אחושרמוטה... במיוחד כשמשכורתי הזהומה עומדת על 399.60 גרוש בחודש אחד של עבודות פרך. לא שזה מנע ממני לקנות מכנס אלגנטי מאמם(!) ב-190 ש"ח... ולאחר מכן לקנח בחגורה בצבעי הקשת בחנות של הגרוזיני ממול ב-10 ש"ח (כן, אמא, אני נשבעת שיותר לא אגיד שאין לי מה ללבוש, לעת עתה...).
והכי חשוב... אין לי נקיפות מצפון בשיט...
אחרי המסע בעקבות הפאן שבנפקדות עלינו על אוטובוס בחזרה לקריה, שוב עצרו לנו בשער שאול, הפעם נכנסנו מהיציאה, כשהבעת פניו של המאבטח התורן הייתה זהה להבעתו בזמן שיצאנו מהכניסה...
נכנסנו פיינאלי לבסיס, קפצנו לבניין הראשון הכי קרוב, החתמנו כרטיס וטסנו כל עוד כוחנו בנו לאוטובוס/רכבת ומשם הביתה.
הגענו בשלום, עייפות, אך מרוצות.
לידיעתכם,
בברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
