צלילי המוזיקה

כבר לרגע הצלחתי לראות את עצמי הולכת ברחוב לשמע מנגינה כה מוכרת. אותה מנגינה שבגללה אפילו הקולנוע הנטוש היה מוציא אנקות צער ומועקה. כבר לרגע חשבתי ש...

אך דבר לבסוף לא קרה.

הקולנוע הנטוש

בעודי הייתי ילדה קטנה, עוד אותה אחת שהחזיקה את ידה של אמה, לראשונה ראיתי את השרפה האחרונה, כה מזעזעת ומצמררת ובכל זאת מרתקת עין. העשן התגבר על העננים הסמיכים וקרא אתגר לחשכת הלילה.

אם צירוף מקרים זה ובין אם לא, החלון שלי משקיף אל הקולנוע ואליו כך גם משקיפה אהבתי.

למרות הזיכרונות המתוקים אך מתסכלים הנובעים מהמקום, זיקתי ואהבתי לא השתנתה כלפיו, אין הוא אשם שהכל התרחש דווקא שם. לדעתי זה רק הוסיף לחשיבותו.

הוא הדבר היחיד אליו נקשרתי למשך זמן ארוך כל כך, הוא הדבר היחיד שלא הרסתי כיוון שכבר היה הרוס.

צער ומועקה

אמא נחשבת לאלוהים בעיני כל ילד, ומה שהיא אומרת לרוב ישמע כדברי נכון, כמצווה. במילים עקיפות, לאחר שהסברתי לה את מהותי ומעשיי, היא הזכירה שגם אני מכאיבה לאנשים בזמן שגורמת לעצמי לסבול. היא טוענת שאני צריכה ללמוד להפנים ולהתרגל אל דברים כיוון שהאורות המרהיבים לא דולקים לנצח, וסחרחורת והנאה בלתי פוסקת גם היא תתחיל להתיש מתישהו גם אם הקרוסלה עדיין מסתובבת.