אחרי 8 שנים של היעדרות, נזכרתי שיש לי בלוג ועלה בי החשק (והצורך) לכתוב קצת.
זה מצחיק, כל כך השתנתי, גדלתי והתבגרתי בשנים האלה שמרגיש לי קצת כאילו מישהי אחרת כתבה את הפוסטים הקודמים.
אבל אני כאן עכשיו, חדשה ובוגרת יותר.
האמת? לא אכפת לי כל כך למי אני כותבת, אני כאן בעיקר בשביל עצמי.
אז קצת עלי (בקטנה) למי שלא מכיר אותי בחיים האישיים.
אני עמית זכאי, בת 24 מראשון לציון.
אני טבעונית, מאוהבת במטבח וגם עובדת בזה בשנה האחרונה, במעדניה טבעונית קסומה בשם ויטופיה מרקט (אתן/ם בטח תשמעו עליה עוד הרבה).
בשנים שעברו.. עברתי הרבה, בואו נגיד ככה.
אהבה אמיתית ראשונה (של 3 שנים), פרידה כואבת, צבא (ואיתו קורס קצינים ושנתיים וחצי קבע), דיכאון ואפילו נסיונות אובדנות.
אז כן, דיכאון ואובדנות.
בהתחלה היה לי קשה לדבר על זה.
אפילו די הדחקתי את העובדה שאני בדיכאון אמיתי (על אף נסיונות האובדנות.. האמנתי שברגע שאשתחרר מצה"ל הכל יחלוף כלא היה).
אבל שנה וחצי עברו מאז היותי קצינה, והנה אני. מדוכאת. עדיין.
מבאס הא?
אז התחלתי לפני כמה חודשים טיפול ו.. אני לא בטוחה עד כמה התקדמתי.
אז החלטתי לחזור לכתוב.
אני מתכוונת לפרוק כאן את שעל ליבי, את הרגשות שלי, את ההפרעות שלי.
מה אני אוהבת בעצמי ועל מה עוד יש לעבוד.
אני הולכת לכתוב על הפרעות אכילה.
אני הולכת לכתוב על הלקאה עצמית.
ואני הולכת לכתוב גם על קבלה עצמית.
מקווה שאצליח לתעד לעצמי את התהליך הזה, ולהסתכל בסופו על מה שעברתי ולהיות גאה.
גאה בעצמי.
כי אני לא כאן כדי לוותר.
זה קשה מאוד, האמינו לי.
אבל אני מתכוונת להלחם, להלחם על עצמי.
אם תחפצו, אתן ואתם יותר ממוזמנות/ים להמשיך ולעקוב.
עד כאן להיום,
בברכת חג שמח ,
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
