אזהרת טריגר - הפרעות אכילה
כשהייתי בת 14 הכרתי שתי חברות, שהיו חברות טובות שלי בערך 9 חודשים.
האחת שמה אנה, והשניה שמה מיה.
הן היו מדברות איתי, כל יום.
ממליצות ומייעצות לי לגבי התזונה שלי.
שתיהן רצו בטובתי אך לכל אחת מהן היתה גישה אחרת.
אנה אמרה לי שלאכול זה מיותר.
הרי אני מכירה את הטעם, וחבל על הקלוריות.
היא אמרה לי שאת הסנדוויץ' לארוחת עשר בבית הספר לזרוק בפח של הבניין, כי לא כדאי שמישהו ישים לב.
היא אמרה לי שאם אני רעבה, אז כדאי לשתות כמה כוסות מים כדי להעביר את הרעב.
מיה לעומת זאת, אמרה לי שזה בסדר לאכול.
אבל לאחר מכן, צריך להוציא הכל החוצה.
זה ממש קל, פשוט לדחוף אצבע לגרון או מברשת שיניים אם אני לא מליחה.
היא אמרה לי לאכול מעט מארוחת הצהריים, ואת השאר לזרוק. בפח של הבניין כמובן.
היא אמרה לי לדאוג שתמיד יהיה איתי ספל אטום בזמן הארוחה, כדי שאוכל לירוק לשם את האוכל בלי שישימו לב.
אבל אז, הכרתי חברה אחרת. אחת אמיתית, אנושית, אחת שבאמת רצתה בטובתי.
היא אמרה לי שגם היא חברה של אנה.
החלטנו יחד לנתק מהן את הקשר, ושנשתף תמיד אם אחת מהן מדברת אלינו בטעות.
זה מצחיק, כשחזרתי לכתוב כאן ערכתי קצת את הרשימות שלי.
היתה לי גם רשימת NEVER ורשימת TO DO.
תחת הראשונה, היה כתוב שמעוולם לא שקלתי מעל משקל 49.
המשפט הזה היה מחוק עם קו חוצה.
ברשימה השניה, היה כתוב שעלי לרדת חזרה ל 49, כי השם ירחם, עליתי למשקל 55.
מי מכם שאינו מכיר אותי אישית, בגיל 12 זינקתי לגובה 175~.
תמיד היו מעירים לי שעצמות האגן שלי בולטות, ואני הייתי מובכת ואומרת "תודה" בשקט.
"את רזה, את ממש ממש רזה".
על אף העצמות הבולטות ותת המשקל, הייתי הולכת עם חולצות רחבות.
וג'ינסים רחבים, כמובן.
זה היה חשוב.
לאחר הגיוס לצה"ל עליתי. לא מעט.
בשיא שלי שקלתי 75, שזה משקל תקין אך טיפה מלא.
הן היו מסתכלות ביחד איתי במראה..
ואומרות לי שזו לא אני.
היו גורמות לי להרגיש שזה גוף זר, ואני?
לא ראיתי את עצמי במראה. ראיתי מישהי אחרת.
וכשרציתי לרזות, למשקל תקין של 62 ק"ג, הן לימדו אותי לעשות זאת בדרך שלהן.
האמת? שאפילו שאנה, מיה ואני כבר לא חברות טובות..
הן נזכרות בי מידי פעם.
מגיחות מתוך המחשבות שלי ומזכירות לי מה חשוב.
עברו עשר שנים מאז, ומיה עדיין מזכירה לי את תחושת הגועל כשאת מלאה באוכל.
שחשוב להוציא הכל, שאני נגעלת מעצמי.
אבל אני זוכרת שהיא לא באמת חברה שלי, ומדכאת את מילותיה..
זה לא קל, אני חייבת לציין.
אבל אני כאן. מתמודדת.
נאבקת בהן, כי זה לא מגיע לי.
מגיע לי להיות בריאה!
עד כאן אני,
עד לפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
