לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I will learn to survive.


אם העולם מפנה לך את הגב, גע לו בתחת.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2018    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מתמודדת


אזהרת טריגר - הפרעות אכילה.

 

אני מוצאת את עצמי יושבת לבדי בערבים.

מנסה למצוא נחמה. 

הכל מוזר וחשוך ואין אף אחד סביבי.

אז אני אומרת לעצמי שזה בסדר ומותר,

שזה רק קצת לחמניה עם שוקולד.

אבל רגע, שכחתי בקודמת חמאת בוטנים. 

אז עוד אחת.. מה זה משנה? גם ככה כבר אכלתי.

 

הכל מרגיש לי ריקני וחסר תכלית.

אני אוכלת תוך כדי שאני צופה בסדרה, ואפילו לא מצליחה להתרכז בה.

כי זה סתמי, הכל סתמי, מה זה משנה כבר?

מה זה משנה אם אעלה עוד קילו?

גם ככה רע לי ושחור.

אז מה זה ישנה?

 

בוקר.

מתלבטת עם עצמי- האם להשקל?

אכלתי כמו בהמה.

חשוב לי להראות טוב.

למה עשיתי את זה?

אני לא נשקלת.

למה לי? הרי בטוח עליתי.

אני לא מסוגלת לדעת כמה.

אני לא מסוגלת לראות את זה.

 

אני צריכה כבר לצאת מהבית, קבעתי עם חברים ומחכים לי.

החלפתי בגדים בערך 5 פעמים, כלום אני לא אוהבת עלי.

בסוף מחליטה החלטה אמיצה- אלבש חולצת בטן ומכנס.

מכנס... לא לבשתי כזה כמה שנים.

ויתרתי על מכנסיים בשניה שהם הפסיקו לעלות עלי ועברתי לשמלות.

אם אלבש מכנס- זה רק כשאחזור למידה שלי!

רק אחרי שאוריד את העשרה קילו המיותרים האלה.

 

למחרת בבוקר מחליטה להשקל.

אתמול הרי יצאתי עם חולצת בטן (ומכנס! השם ירחם).

הגיע הזמן להתמודד.

עליתי 2 קילו. ידעתי שזה יגיע.

אני חייבת עזרה.

 

האכילה הרגשית הזו, בשילוב עם הפרעות אכילה הורגות אותי.

גיליתי שקיימת בארץ קבוצת oa- אכילת יתר אנונימים.

ואפילו אחת ממש קרובה אלי.

אז השבוע, בפעם הראשונה בחיי,

אתמודד . אלך למפגש. ואלחם בעצמי.

אלחם בשדים שלי.

אדע איך להפנות את הרגש שלי למשהו טוב.

ואדע איך להתמודד ולא להקשות עם עצמי גם אם בחרתי לאכול לחמניה עם שוקולד הערב.

למה לא בעצם? 

מגיע לי.

 

מעכשיו, אני מתמודדת.

נכתב על ידי שמיתי , 15/10/2017 21:39   בקטגוריות אופטימי, פסימי, שחרור קיטור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אגוז. ב-24/10/2017 21:03
 



חרא לי


שישי בערב, אני אצל חברות.

החברות הכי טובות שלי, אלה שלצידי עוד מימי חטיבת הביניים.

אני יושבת איתן..

ומרגישה שרע לי.

רע לי להיות מי שאני.

רע לי לישוב על מה אכלתי או לא.

רע לי להבין שזה נגמר.

רע לי לחשוב עליך.

ובא לי שהכל כבר יגמר..

 

עייפתי מהמצב הזה.

עייפתי מלהיות עם אנשים שיקרים לי ולא להיות.

רע לי ללכת להופעות ומסיבות ולשקר שהיה מדהים.

אני כבר כמעט ולא נהנית מכלום.

שנים.

יושבת עם אנשים, כמו זומבי, חצי חיה. בקושי מוציאה מילה מהפה. 

אז מה זה בעצם שווה לחיות כאלה חיים?

עדיף לא לחיות בכלל.

 

לפעמים הייתי מאחלת לעצמי שלא הייתי נולדת.

 

נכתב על ידי שמיתי , 7/10/2017 01:46   בקטגוריות פסימי, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Crepusculum Lux ב-7/10/2017 02:08
 



האנה מיה שלי


אזהרת טריגר - הפרעות אכילה

 

כשהייתי בת 14 הכרתי שתי חברות, שהיו חברות טובות שלי בערך 9 חודשים.

האחת שמה אנה, והשניה שמה מיה.

הן היו מדברות איתי, כל יום.

ממליצות ומייעצות לי לגבי התזונה שלי.

שתיהן רצו בטובתי אך לכל אחת מהן היתה גישה אחרת.

אנה אמרה לי שלאכול זה מיותר.

הרי אני מכירה את הטעם, וחבל על הקלוריות.

היא אמרה לי שאת הסנדוויץ' לארוחת עשר בבית הספר לזרוק בפח של הבניין, כי לא כדאי שמישהו ישים לב.

היא אמרה לי שאם אני רעבה, אז כדאי לשתות כמה כוסות מים כדי להעביר את הרעב.

מיה לעומת זאת, אמרה לי שזה בסדר לאכול.

אבל לאחר מכן, צריך להוציא הכל החוצה.

זה ממש קל, פשוט לדחוף אצבע לגרון או מברשת שיניים אם אני לא מליחה.

היא אמרה לי לאכול מעט מארוחת הצהריים, ואת השאר לזרוק. בפח של הבניין כמובן.

היא אמרה לי לדאוג שתמיד יהיה איתי ספל אטום בזמן הארוחה, כדי שאוכל לירוק לשם את האוכל בלי שישימו לב.

אבל אז, הכרתי חברה אחרת. אחת אמיתית, אנושית, אחת שבאמת רצתה בטובתי.

היא אמרה לי שגם היא חברה של אנה.

החלטנו יחד לנתק מהן את הקשר, ושנשתף תמיד אם אחת מהן מדברת אלינו בטעות.

 

זה מצחיק, כשחזרתי לכתוב כאן ערכתי קצת את הרשימות שלי.

היתה לי גם רשימת NEVER ורשימת TO DO.

תחת הראשונה, היה כתוב שמעוולם לא שקלתי מעל משקל 49.

המשפט הזה היה מחוק עם קו חוצה.

ברשימה השניה, היה כתוב שעלי לרדת חזרה ל 49, כי השם ירחם, עליתי למשקל 55.

מי מכם שאינו מכיר אותי אישית, בגיל 12 זינקתי לגובה 175~.

תמיד היו מעירים לי שעצמות האגן שלי בולטות, ואני הייתי מובכת ואומרת "תודה" בשקט.

"את רזה, את ממש ממש רזה". 

על אף העצמות הבולטות ותת המשקל, הייתי הולכת עם חולצות רחבות.

וג'ינסים רחבים, כמובן.

זה היה חשוב.

 

לאחר הגיוס לצה"ל עליתי. לא מעט.

בשיא שלי שקלתי 75, שזה משקל תקין אך טיפה מלא.

הן היו מסתכלות ביחד איתי במראה..

ואומרות לי שזו לא אני.

היו גורמות לי להרגיש שזה גוף זר, ואני?

לא ראיתי את עצמי במראה. ראיתי מישהי אחרת.

וכשרציתי לרזות, למשקל תקין של 62 ק"ג, הן לימדו אותי לעשות זאת בדרך שלהן.

 

האמת? שאפילו שאנה, מיה ואני כבר לא חברות טובות..

הן נזכרות בי מידי פעם.

מגיחות מתוך המחשבות שלי ומזכירות לי מה חשוב.

עברו עשר שנים מאז, ומיה עדיין מזכירה לי את תחושת הגועל כשאת מלאה באוכל.

שחשוב להוציא הכל, שאני נגעלת מעצמי.

אבל אני זוכרת שהיא לא באמת חברה שלי, ומדכאת את מילותיה..

זה לא קל, אני חייבת לציין.

אבל אני כאן. מתמודדת.

נאבקת בהן, כי זה לא מגיע לי.

מגיע לי להיות בריאה!

 

עד כאן אני,

עד לפעם הבאה.

 

נכתב על ידי שמיתי , 6/10/2017 16:50   בקטגוריות פסימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
39,624
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , האופטימיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשמיתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שמיתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)