"אבא, אתה יכול לכסות אותי?", התעוררתי עם כאב ראש נוראי. לא שאפשר לקרוא לזה "התעוררתי", משום שלא ממש ישנתי לפני כן. התינוק שישן איתנו בחדר, ולמעשה רוב הזמן במיטה שלנו, בחודש וחצי האחרונים, לא אפשר גם הלילה לישון כמו שצריך. "אבא, אתה יכול לבוא לכסות אותי?", הגדול המשיך לקרוא מחדרו. "אני כבר בא", השבתי לו, מנסה לאזור את הכוחות כדי לצאת מהמיטה. השעה שש וארבעים. "אבא...". אני קם אליו ומכסה אותו. "אפשר כבר לקום, הבוקר הגיע", אמרתי והוא התעלם, התכרבל בשמיכה וחזר לישון. אז הלכתי לסלון, בחוץ הרוח נשבה בקול, גשם ירד. הסלון קריר וחשוך. הדלקתי את האור וידעתי שיהיה יום מוצלח. הדלקתי את הקומקום להרתיח מים לקפה והלכתי לארון התרופות באמבטיה לקחת אקמול לכאב ראש. כשהתיישבתי עם הקפה ליד השולחן בסלון הגיע הגדול מחוייך כולו. "יורד גשם בחוץ", אמרתי לו. תסתכל במרפסת שלך". "לא שמעתי את הגשם", הוא אמר, "ישנתי ממש חזק כל הלילה", סיים בחיוך ורץ למרפסת להסתכל. בינתיים הכנתי לו את הקורנפלקס קינמונים שביקש ושנינו התיישבנו ליד השולחן בסלון. הוא עם הקרונפלקס ואני עם הקפה. דיברנו על הגשם ועל הקטן שמפריע כל הלילה לישון, ושהיום יהיה כיף כי צריך ללכת עם מטריה ומעיל ומגפיים.

כהרגלי בבקרים הלכתי לשירותים וביקשתי שבינתיים יבחר לעצמו בגדים. תוך דקה הוא הגיע לשירותים עם שתי חולצות, מכנסיים וגרביים. "אני רוצה שתי שכבות שלא יהיה לי קר עם המעיל". "רוצה עזרה להתלבש?", שאלתי. "לא". "איך למדת להתלבש לבד?". "בגן. רציתי להחליף חולצה ופתאום ראיתי שאני יודע ללבוש אותה לבד". "יפה מאוד", אמרתי והרגשתי את הגאווה האבהית הזו שתמיד אבות מספרים עליה. הילד שלי לימד את עצמו להתלבש. רק שימשיך ללמד את עצמו דברים ואני אהיה מאושר. הוא לבש את שתי החולצות בלי בעיה. עם המכנסיים עזרתי לו, סתם בשביל הפינוק. עד שסיימתי להתלבש בעצמי הוא כבר היה עם מגפיים, מטריה ומעיל ביד. עזרתי לו עם המעיל והכנו לו ארוחת עשר לגן. טוסט עם חמאה, תפוח חתוך וחצי מלפפון. יצאנו לדרך.

ברחוב טפטף קצת גשם והשמיים היו אפורים. לשנינו זה העלה חיוך על השפתיים. הוא פתח את המטרייה שלו ואני כיסיתי את הראש עם הכובע של המעיל. "למה אתה לא פותח את המטרייה?", שאל. "כי הגשם לא חזק כל כך". "נכון", אמר, סגר את המטרייה שלו וחבש את הכובע של המעיל. עברנו בשלוליות הנחמדות והנחלים הקטנים שזורמים בכביש. "אפשר לקרוא לזה פלגים", אמרתי, "כמו בסיפור של פו הדב עם הגשם". "נכון", הוא אישר את הדברים, "פלגים. הנה פלג". 

"אתה רואה", הוא אמר כהגענו לגן, "הגענו בזמן". "נכון". תלינו את התיק על הוו וגם את המטריה והמעיל ונכנסנו לכיתה. "גם אתה ציירת את עצמך?", שאלתי והצבעתי על הקיר עליו תלתה הגננת דיוקנות עצמיים שציירו הילדים. "כן. הנה", הצביע על הציור שלו. "זה ממש יפה! באמת יש לך שיער כזה בלונדיני ופרוע ועיניים תכלת ושפתיים אדומות". "נכון. מאחורה יש קשקוש". הסתכלתי מאחורה ובאמת היה שם קשקוש. חייכנו אחד לשני והמשכנו הלאה. על הקיר השני הופיעו תמונות של משפחות שונות. בתמונה אחת שני אבות, באחרת שתי אמהות, בשלישית אמא אחת וברביעית אבא אחד. תמונה אחרת עם הורים מבוגרים ואחרת עם הורים צעירים. משפחה עם הרבה ילדים ומשפחה עם כלב. כל מיני משפחות, מלמדים את הילדים, קיימות בעולם, וכל אחת שונה. אני שמח שזה מה שלומדים בגן ומחבק את הילד שלי לפני שנפרדים. "ביי אבא", הוא אמר וחיבק ונישק אותי מאחורי האוזן. אני נישקתי אותו חזרה. "שיהיה לך יום כיף!", אמרתי. "שיהיה גם לך יום כיף!", אמר.