לקחתי את האוטובוס מאלכסנדרפלאץ לגשר ברנדנבורג. בחוץ שלושים מעלות. בתוך האוטובוס יותר. התחבורה הציבורית של הגמרנים מאוד יעילה ובכל זאת אני מפספס את התחנה ויורד תחנה אחת אחרי כן. אין דבר, אני חושב, כל סטייה מהמסלול היא פתח להרפתקה. גם ככה תכננתי להזיע ולקפוץ לאיזה נהר אחרי שאשתה מהMDMA שהבאתי איתי. התחלתי ללכת חזרה, לכיוון כיכר פאריזר. לשם כך הייתי צריך לחצות את הנהר. באמצע הגשר הבחנתי מימיני, במרחק, במבנה מרשים. החלטתי ללכת לבדוק. תיארתי לי שזה צריך להיות הרייכסטאג, וממילא רציתי לבקר שם. אז התחלתי ללכת לכיוון וככל שהתקרבתי הבנתי שזה זה, המקום, הרייכסטאג. והוא באמת מבנה יפה ועצום, עם עמודים רומאים או משהו כזה ופסלים ודגלים, וכולו משדר עוצמה עתיקה. והתקרבתי כבר לחזיתו, כמעט, רואה את הרחבה האדירה, הירוקה, שפרושה לפניו, ואז משהו הציף אותי ברגש שעטף את כולי ובכי בלתי נשלט פרץ ממני, דמעות זולגות מעיניי, בכוח ניסיתי להשתיק יבבה. נשענתי על הרייכסטאג, מנסה להתאושש, דקות ארוכות, בוכה ובוכה, ולא מבין למה אבל מבין.

(כן, יודע שכתבתי שלא אכתוב עוד, אבל אני לא חייב הסברים לאף אחד וכו').