הילד הניח ראשו על הכר בתנועה עדינה ורכה שרק ילדים מסוגלים לה, כאילו ריחף כמה מילימטרים מעל הכרית המצוירת. הוא היה עייף מאוד ובכל זאת חיוך התפרש על פניו. חיוך ענוג כמו שרק ילדים מסוגלים לו. הוא היה בן חמש ויום ההולדת שלו בדיוק הגיע לסיומו. רגע לפני שנרדם חלפו בראשו מחשבות על העוגה הנהדרת שהביא לגן, העוגה בציפוי תמונה אכילה של מכונית מרוץ שבחר מבין מאות התמונות שאפשר למצוא בגוגל. השאריות נותרו בגן, והוא רצה מאוד לזכור לקחת את מה שנשאר הביתה. חלפה בו מחשבה נוספת על המתנה הגדולה שקיבל מסבתא והדוד עמית. תחנת משטרה מלגו, בדיוק כמו שרצה. הוא מקווה שיצליח לשחק בזה בלי לפרק הכל, כמו שהבטיח לאבא. המחשבה האחרונה לפני שנרדם היתה על ההפתעה שהכינו לו ההורים בבוקר, כשהתעורר, ומצא את השולחן בסלון מקושט בבלונים ומלא בממתקים ומתנות ועוגה קטנה עם נר בצורת הספרה 5. אבא ואמא שלי עבדו כל הלילה, הוא סיפר בהתרגשות לגננת ולכל מי שהיה מוכן לשמוע.

התבוננתי בו זמן מה והרגשתי איך הוא ממלא את כולי. הילד שלי.

אתמול, בלילה, אחרי שיצאתי והשארתי אותו עם אמא שלו, שתלווה אותו למיטה, הוא אמר לה שכשהוא יגדל ויגידו לו ללכת לצבא הוא יגיד "לא תודה", כי הוא לא רוצה למות לפני שהוא באמת צריך למות כשיהיה זקן.

לפני כמה ימים דיבר על זה כבר, שהוא לא ירצה ללכת לצבא כי נלחמים שם ועלולים להיפצע. אני יכול ללכת לאוניברסיטה, אמר, שם לא יורים ולא נלחמים, נכון? נכון, אמרתי לו. הילד שלי, בן החמש, שממלא את כולי, ונאלץ לחלוק את הלב שלי עם אחיו הקטן כבר תשעה חודשים. הילד שלי, שהוא אולי בן חמש, אבל כבר יודע שבארץ הזאת, אחרי בית הספר, הולכים אל הצבא. ויודע שבארץ הזאת יש מלחמות לפעמים ואנשים נהרגים בהן. ויודע להסביר שיש את מי שמעיפים עלינו טילים, אבל אנחנו ננצח כי אנחנו חזקים יותר ויש לנו מטוסי קרב וספינות קרב וטנקים וטילים שמפוצצים את הטילים של האויב באוויר.

נכון, אני אומר לו, אנחנו ננצח, ומעדיף לא לספר לו על האפשרות שהפסדנו בעבר ונספיד בעתיד. כמו שהעדפתי לא לתקן אותו ולא לומר לו שלא עבדנו כל הלילה כדי להכין את ההפתעה בבוקר יום ההולדת שלו, אלא רק אמא שלו סידרה את זה אחרי שאני נרדמתי מוקדם מדי, וזה לא לקח לה יותר מדי זמן, ככה גם מעדיף לא לומר לו שבמלחמות האלה.

מסתכל על התמונות הישנות. קשה להעביר את התחושות והרגשות שזה מעורר.

בתאילנד לפני יותר מעשור. היינו צעירים כל כך, הרבה יותר צעירים משזכרתי אותנו. השתנינו כל כך, הרבה יותר משחשבתי. החיוכים של אז והשמחה הטהורה. אושר נטול דאגות ומחשבה. עשינו מה שיכולנו ויותר מזה. במחשבות לאחור הייתי עושה כל כך הרבה יותר מזה, ולמשך יותר זמן.

בהודו לפני כל כך הרבה שנים. שבועיים באותו החוף בגואה. אוכלים, מתמסטלים ונהנים. הייתי צריך להסכים להיכנס למיטה עם ההיא שרצתה. הייתי צריך להמשיך את הטיול הזה עוד חודש ויותר.

באמסטרדם אינספור פעמים. רק סמים, מאנצ' וצחוקים. כל כך צעירים. כל כך הרבה הנאה.

אפילו בארה"ב, בשנה שעברה, כבר לא כל כך צעיר, לא כל כך חופשי, אבל עשיתי חיים כמו שהרבה זמן לא עשיתי.

והנה אני מתקרב לשלושים וחמש, ולא לומד מהניסיון. לא מנצל הזדמנויות לנפוש. לא מייצר הזדמנויות לטוס מכאן והלאה.

ילדים שלי, אם יש משהו שתלמדו ממני זה לנצל את הזמן הזה היטב. כשאתם צעירים התחושה היא שתהיו כך לנצח. אבל זה חולף מהר ומה שלא תעשו עכשיו לא תעשו לעולם. אז תעשו עכשיו, כל מה שאפשר, וכמה שיותר. גם אם אגיד לכם לא. גם אם אהיה מודאג. רק תשמרו על עצמכם ואל תגרמו נזק לעצמכם או לאחרים. כל השאר תעשו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, גם לא להורים.

אנשים מבוגרים לא בוכים באופן תדיר. לא, אולי זה מכליל מדי לומר. אני לא בוכה באופן תדיר. הבכי, על כל הטוב והשחרור והפורקן שבו, מגיע אצלי רק לעתים נדירות. הבכי המשמעותי האחרון שלי היה לפני כמעט שנה. ב-12 לספטמבר 2013. אז עליתי אל פני הקרקע מהרכבת התחתית בניו-יורק, לא רחוק מטיימס סקוור, קניתי לי קפה והלכתי לכיוון לב הככר הזו. שעת בוקר, עדיין לא עמוס מאוד, אבל עמוס, ואני מרגיש את המחנק הזה בגרון ואת הדמעות משתלטות עלי. התיישבתי על אחד הכסאות האלה הכסופים, בוכה בכי טוב, עם געיות ונזלת והכל, בכי בלתי נשלט, מתפרץ. כמה דקות אחר כך זה נרגע, אבל זה היה בכי מצוין, משחרר, אולטימטיבי. 

מאז לא בכיתי, אבל הדמעות מגיעות לעיניים והמחנק לגרון, ותמיד באותה סיטואציה - כשאני שר ומסביר לילד שלי שירים.

לפני חודשיים בערך, עת התחילה המלחמה שהסתיימה לבינתיים, בבוקר שאחרי כמה אזעקות בתל אביב, נסענו ברכב לגן (זה קורה לעתים שנוסעים במקום ללכת, אפילו שהחניה שמוצאים לפעמים רחוקה כמו ללכת מהבית לגן ברגל, כך היה באותו בוקר). ב-88 השמיעו את imagine, אז שרתי תרגום חופשי סימולטני - "...דמיינו שאין גן עדן, זה קל אם תנסו, אין גיהנום תחתינו, מעלינו יש רק שמים, דמיינו את כל האנשים חיים בשביל היום... אולי תגידו שאני חולמני. אבל אני לא היחיד. יום אחד תצרפו אלינו והעולם יחיה כאחד". ולשיר את התרגום הזה שהמצאתי ברכב עבור בני, עוד לא בן חמש, שכבר מבין שיש איזו מלחמה ויורים עלינו טילים הביא את הדמעות האלה שוב.

והנה הבוקר, ב-88 משמיעים את touch me של הdoors. ואני שוב שר לו את התרגום הסימולטני החופשי הזה תוך כדי השיר ברדיו "... אני אוהב אותך עד שהשמים יעצרו ת'גשם. אני אוהב אותך עד שהכוכבים יפלו מהשמיים, בשבילינו". ושוב הדמעות לופתות את הגרון.

והנה עכשיו, אני יושב בקצה המיטה שלו, מתחיל עם "אוהב להיות בבית" שעובר חלק, ממשיך אל "אגדת דשא", וב"להפתעתי אני רואה ש - אותו צרור תלתלים עלי מוטל." משהו מתחיל להעיר בי את אותם איזורים ספוגי דמעות כנראה. וב"זרעי קיץ" הדמעות כבר זלגו מעצמן. הערגונות, הזכרונות, גל אהבה שנוסע אלינו, נשבר על כמיהה למרחק. לאי אן? לטיימס סקוור, לבנגקוק, לגואה, למלבורן, לאותם מקומות בהם היה קיץ חזק.

(הבנתי שאת הסיפור הזה איאלץ לספר במקטעים. הנה אחד מהם)

בין סן פראנסיסקו לעיר המלאכים

כשהשמש התחילה בשקיעתה האיטית מערבה פתחנו את הגג בפורד מוסטאנג הלבנה שאחי הקטן התעקש שנשכור לצורך המסע הזה. הרוח של קליפורניה ליטפה אותנו והשמים כהו במזרח. כמובן הצלחנו לטעות בדרכנו למרות הג'י.פי.אס ובמקום לנסוע מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס דרך כביש 1 המדהים נסענו דרך כביש 101 הישן והמתפתל בנוף הכפרי של קליפורניה. בניסיונות להגיע לכביש 1 טעינות עוד קצת בדרכים פתלתלות בין סלעים וגבעות. הלילה כיסה את כיפת השמיים שנזרעה כוכבים. היה לנו קר אבל לא סגרנו את הגג. "ראית פעם את שביל החלב?" שאלתי את אחי. "נראה לי בנגב ראיתי אותו". הבנתי שאני חייב להראות לו, אז בלמתי ועצרתי בצד הדרך. כלום לפנינו ושום דבר מאחורינו. אף רכב לא עובר בכביש הצדדי הזה. דממה מוחלטת ואינסוף שמיים כהים שאותם חוצה שביל החלב במלוא תפארתו. נשארנו שם דקות אחדות. אולי הדלקנו סיגריה. אחרי כן סגרנו את הגג והמשכנו בדרך לכביש 1, וכבר היה לילה והדרך ללוס אנג'לס כבר נראתה ארוכה מדי ומיותרת כדי להמשיך, אז עצרנו במקום הראשון שראינו – סן לואיס אוביספו – שם מצטלב ה-101 עם 1 – ולקחנו חדר בלה גסטה אין החביב. לא היה לנו מה לעשן אז שתינו מבקבוק וויסקי שלקחנו איתנו ויצאנו לקרוע את העיירה. הרחוב היה שקט ושומם. אמרתי שבטוח יש כאן איזה פאב, בכל עיירה יש פאב. שאלנו מישהו והמשכנו לכיוון שהוא אמר ובאמת היה פאב והוא היה מלא בסטודנטים מקליפורניה פוליטכניק, בימים האחרונים של חופשת הלימודים שלהם, חוגגים לקראת תחילת הסמסטר הקרוב.  חגגנו איתם. מה שאומרים על האמריקאים לא לגמרי נכון אם לשפוט לפי החבר'ה האלה שהיו שותפים מצוינים לשתיה. אחד מהם נראה לי יהודי, אז התחלנו לדבר איתו. אחרי כמה דקות הסברתי שהתחלתי לדבר איתו בגלל שחשבתי שהוא יהודי, וזה הצחיק את כולנו. אז המשכנו איתו לפאב אחר, שם הוא אמר שבקרוב יתחילו לנגן חברים שלו. הם שלושה – מתופף, גיטריסט ובסיסט – שמנגנים על אסיד. הם ניגנו נהדר על אסיד ושתינו עוד בירה מקומית ועוד כמה שוטים והיינו כבר שתויים כהוגן כשהשיחה עברה לפסים פוליטיים משהו, אבל ברוח טוב, ומשם נעה איכשהו לכיוון של מריחואנה, אז הבחור הלא יהודי שכבר ממש התאהב בנו אמר שהוא מכיר מישהי שעוד מעט תבוא עם היידרו מצויין. והיא הגיעה והיתה מאוד נחמדה וצחקנו המון ושתינו המון והיא אמרה שנקח ממנה ולא רצתה אפילו תשלום, אז לקחנו וזה מה שעישנו מאותו לילה ועד שהגענו ללאס וגאס, אבל לאס וגאס זה סיפור אחר, שנגיע אליו מאוחר יותר.

אפשר.

אפשר לתמוך בסילוק חמאס מעזה ובאותו זמן להזדעזע מהכמות הבלתי נתפסת של ילדים וחפים מפשע שנהרגו ונפגעו בתקיפות צה"ל בעזה.

אפשר לתמוך בחיסול טרוריסטים ובאותו זמן לדרוש להעניק חירות ועצמאות לעם הפלסטיני.

אפשר לסיים את המלחמה הארורה הזו.

אי אפשר.

אי אפשר להבין איך הורים לילדים לא חשים כאבם של הורים וילדים אחרים.

אי אפשר להבין את חוסר האמפתיה.

אי אפשר לתפוס את השנאה כלפי כל מי שהוא לא בדיוק כמוך.

אי אפשר להמשיך כך הלאה מבלי לאבד צלם אנוש.

כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה הזו, בבוקר שאחרי עוד אזעקות בתל אביב, נסעתי עם הילד שלי לגן הממוגן אליו הועברה הקייטנה שלו.

ברדיו התחיל Imagine של לנון, אז תרגמתי לו את המילים... "דמיינו את כל האנשים חיים בשלום... אולי תגידו שאני חולמני, אבל אני לא היחיד, מקווה שיום אחד תצטרפו אלי, והעולם יחיה יחדיו".