נתחיל דווקא ממשהו בנאלי: בדומה לידיעה האומללה הזו, לפני מספר שבועות יצא לי לעבור על השער המקשר בין עזריאלי לקריה, בעת שמאבטח אמיץ של משרד הבטחון דרש מחייל אומלל למחוק את זכרון המצלמה כיוון שצילם את מגדלי הקריה. זו בהחלטה אבטחה מתקדמת. הלא מכל מקום ניתן לצלם את הקריה וישנם מקומות הרבה יותר טובים לעשות זאת. כמו להכנס לתוך המגדלים ולצלם מגבוה עם ציוד צילום מתקדם. אך במקום להתעסק בעיקר נטפלים לחיילים/אזרחים/תיירים עם ציוד צילום חלוש. מוזר, לא חשבו על זה כשהחליטו לבנות את מחנה מטכ"ל מחדש?
אך היותר מעניין הוא הפרסום אודות מחדלי האבטחה בקריה. מסתבר שניתן להכנס לקריה בלי בעיה וללא בדיקה אמיתית. האמת שלי אישית זה לא חדש, בשנתיים האחרונות עשיתי זאת יותר מפעם אחת. אני חושב שהבעיה המרכזית של הצבא היא שאין גוף אבטחה אמיתי בצבא. אין דין אבטחת שטח כינוס של חטיבה לוחמת כדין אבטחת מתקן קבע ונראה לי שיותר משחסר כסף לציוד אבטחה, חסרה מתודולוגית אבטחה אמיתית. כזו שניתן למצוא דווקא בגופים אחרים במדינה.
בעיקרון, עקיפת מנגנוני בקרת גישה פיסיים מתבססת בדרך כלל על מניפולציה של הגורם האנושי. לכן תכנון שערי כניסה צריך להיות כזה שיפחית את העומס המנטלי על הגורם האנושי ויסייע לו לעמוד בלחצים. מי שניתן להכניס אוטומטית צריך להכניס אוטומטית ולצמצם את המיקוד של השומר לאלו שלא ניתן לבקר בצורה ממוכנת. צריך להפריד בין מי שמחלק אישורי כניסה למי שאחראי לפתוח שערים על מנת למנוע מצב בו פותח השערים גם מחליט מה צריך וגם מבצע את הפעולה. תהליך כניסה בו כשמישהו מגיע עם רכב לשער והשוער בודק את אישור הכניסה שלו הוא תהליך גרוע שבסופו של דבר יוביל לשגיאה. תכנון נכון של מגרשי חניה והפרדת סמכויות הם דברים קטנים שיעשו את כל ההבדל.
ונסיים בקוריוז. לפני שנים רבות, בבסיס כלשהו אי שם במדינה קטנה אי שם במזרח התיכון תוכננה מערכת אבטחה. המערכת התבססה על גדר התרעה משוכללת. אלא שתקציב אין ואושר רק מחצית הסכום המתוכנן. התוצאה: הוקמה גדר בגובה מטר שמקיפה את כל הבסיס ושילדים מכיתה ח' ומעלה מסוגלים לדלג מעליה. וכולם היו מרוצים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
