דן חלוץ, יקיר התקשורת (וגם המדור) נתפס כמי שעשה שטות מאין כמוה כאשר החליט להתעמת עם בנק לאומי בפרשת הדלפת המניות. אלא שדן חלוץ הוא למעשה גיבור ציבורי שלא בידיעתו (וכנראה שגם בלא ידיעת הציבור). מעטים הם המקרים בהם פגיעה בפרטיות בישראל מובילה לפיצוי כספי. מאה וחמישים אלף שקלים הם הרבה כסף, כנראה הרבה יותר ממה שהיה מקבל במשפט. זה אולי סכום קטן במונחים של בנק לאומי, אך בהשוואה לפיצויים שנפסקו בעבר (נפסקו בעבר??) בגין הפרת פרטיות של אזרחים, זה סכום לא מבוטל.
יותר מזה, יש כאן מסר לגבי המוכנות של פרטים להלחם על פרטיותם ומסר לגבי המשמעות המעשית שארגונים צריכים לייחס להגנת הפרטיות. לצערי, במקום שעיתונאים (סליחה, שכחתי שכבר אין עיתונאים דוברי עברית. צריך להיות תקשורתנים) יקחו את המקרה ויהפכו אותו לדגל המסמל את החשיבות שבהגנה על פרטיות האזרחים (אף על פי שבמקרה זה ניתן להצדיק את הדלפת המידע, גם על פי חוק הגנת הפרטיות), הם מתייחסים להיבטים הרכילותיים של המקרה.
מצד שני, אחרי הפיאסקו של דני קושמרו, למה כבר אני יכול לצפות מתקשורתנים בנושאי אבטחת מידע ופרטיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
