יומן אבטחה

איכשהו, נדמה לי שמרחב הפתרונות הנידון בתקשורת, פוליטיקה, מערכת הביטחון הישראלית סביב המצב בשדרות יכול להיות מתומצת בכותרת שבנושא. ביום רביעי נשאלתי (במסגרת קורס אבטחת המידע בו אני מרצה) מה עדיף מבחינת אבטחת מידע - פיתוח מערכת בתוך הארגון או הוצאה החוצה. מעבר לכך שאין תשובה חד משמעית נכונה תמיד לשאלה, העלינו מספר שיקולים העשויים להשפיע על ההחלטה בכל מתאר. אחד השיקולים נגד פיתוח פנימי היה קיבעון מחשבתי ומרחב פתרונות מוגבל הנובע מהסתמכות על הניסיון (המוגבל) של הארגון.

באופן דומה נדמה כאילו ישנם שני פתרונות למצב בעזה - להיכנס בהם (לנתק את החשמל, להפציץ מהאוויר, להכניס אוגדות קרקעיות וכן הלאה) או לא (ולא ברור מה כן, חוץ מ"להגיע להסדר כולל"). אך האם אלה הפתרונות היחידים? אם נקבל הנחות יסוד שונות מעט מהקטבים, לפיהן אין פתרון צבאי וגם אין פתרון מדיני (להתראות שמאל, שלום ימין), נישאר עם הנחה אחרת - במצב הנתון יש לשרוד. כעת השאלה היא איך שורדים מתקפות קסאמים יומיות על עיר בישראל.

אפשרות אחת היא להמנע מסיקור תקשורתי מוגזם, כזה שקורה כיום. למרבה הצער לא ניתן להמנע מכך, כיוון שהתקשורת בישראל אינה עיתונאית וגם אינה אינטיליגנטית, כך ש"חובת העיתונאי לדווח" ו"זכות הציבור לדעת" הן קלישאות המשמשות כתחליף פלסטי זול של אידיאולוגיה. נרד מהאפשרות הזו, למרות שהיא אולי אחת האפקטיביות. אין כל תועלת בפיגוע טרור שאינו מעורר פחד והתקשורת היא מתווכת הפחד (שלא לומר מעצימה אותו).

אפשרות אחרת היא יצירת מרחבים מוגנים עירוניים. הכוונה למיגון של בתי ספר, בריכת שחיה, מתנ"ס וכדומה. בתוך מרחבים מוגנים אלה יופעלו פעילויות חברתיות מסביב לשעון. כך יוכלו הורים וילדים לבלות בפעילות חברתית של אחר הצהריים וללמוד בבית ספר במהלך היום, בידיעה ברורה שהם בטוחים, גם כאשר נופלים קסאמים.

אפשרות נוספת היא לתגבר את מערך השירות הפסיכולוגי בעיר על מנת לסייע בהתמודדות טובה יותר עם חרדות. בסופו של דבר, הנחת היסוד היא שהקסאמים לא ייעלמו ולכן חשוב לבנות מנגנוני חוסן נפשיים להתמודדות איתם.

עוד אפשרות היא לייצר תהליך של התאווררות, בדיוק כזה שעושה גאידמק (ומשרד הביטחון מחקה), אלא שבמקום לעשות מעשה חד פעמי ולא צפוי, כל משפחה תהיה זכאית לחופשה קבועה אחת למספר חודשים, במועד בו תרצה בכך, באתרים לבחירתה (ממש כמו שאנשי צבא קבע מקבלים נופשונים). במקום בריחה המונית מהעיר תהיה אפשרות אמיתית לנוח מאימת הקסאמים, בזמן ובמקום שהתושבים ימצאו לנכון.

שתי בעיות ניצבות בפני המדינה בטיפול בסוגיית הקסאמים. האחת היא כיצד למצוא מרחב פתרונות רחב ככל הניתן והאחר הוא כיצד לראות את התמונה הכוללת. באנגלית נהוג לומר כי when all you have is a hammer, all you see is nails ובעברית נהוג לדבר על תסמונת הכירורג. איך שלא נקרא לזה, אנו כלואים בתוך הפרקטיקות היומיומיות שלנו. אחת הבעיות היא היא הרכב האנשים העוסקים בטיפול בבטחון הלאומי במובנו הרחב (סוגיה זו חוזרת לסוגית המועצה לבטחון לאומי שהודגשה על ידי דו"ח וינוגרד). נכון להיום רוב הטיפול הוא על ידי אנשי צבא, יוצאי צבא או יוצאי ארגונים דמוי צבאיים. מרחב הפתרונות שאנו בוחנים בהתאם. הבעיה אינה תקציבית. לא רק בגלל העודפים בגביית המיסים, אלא גם כיוון שלא מדובר בעלויות גבוהות. הבעיה היא חשיבה אחידה וצרה. במובן הזה גאידמק עושה טוב בכך שהוא מאתגר את המדינה לבוא עם פתרונות אחרים מפתרונות צבאיים (אולי זה רק בגלל שלא מרשים לו להכניס כלי נשק לארץ, אחרת הוא גם היה מנסה להיכנס בהם). בכל מובן אחר הוא כמובן עושה נזק. ואיפה העיתונות הישראלית המשבחת את עצמה? כרגיל, ממחזרת מחשבות של אחרים.

הערה לסיום, אני תוהה עד כמה מרחב הפתרונות שהצבא מציג לדרג המדיני רחב אף הוא. כלומר, בין התנקשויות מהאוויר לכניסה קרקעית מלאה (או מוגבלת) נדמה כי בעבר היו עוד אפשרויות צבאיות למדינת ישראל, יצירתיות מעט יותר.