(הערה חשובה לשני הא' שאולי ימצאו פה. בבקשה אל תקראו. סתם רציתי קצת לשפוך מחשבות מהיומיים האחרונים. לא רוצה שאלות. אלו סתם דברים שרצים בראש בתקופה האחרונה. תודה]
אני מתוסבכת. אני יודעת.
לפעמים באות לי מין "פיפאניס" כאלה, הארות בנוגע לחיים שלי.
יש פעמים שזה מגיע בשברירים של מחשבה, טיפטופים קטנים שמתגבשים לכדי מחשבה אחת.
באחרות, זה בא בצורה מושלמת – מחשבה מן המוכן. משהו הוליסטי שכולל בתוכו תובנה עמוקה על כל מרכיביו של הדבר.
אני חושבת על היחסים הנוכחיים שלי וכל הזמן ממציאה להם סיפור אחר.
ההנאה שלו מהקשר זה הרדיפה אחריי.
ואז אני מבינה שההנאה שלי היא הרדיפה שלו.
ואח"כ אני בכלל לא רואה את זה בתור רדיפה.
ואז זה כבר עולה לשלב אחר.
ככה בכל דבר בחיים שלי.
לפני שבועיים שאלה אותי בחורה שאובחנה כבעלת PMS (- תופעות לפני מחזור. כשזה קיצוני ומאובחן יש לזה כדורים וטיפול, מפתיע אבל קיים.) אם לפעמים לא נמאס לי להיות כ"כ מורכבת?! אם לא בא לי לפעמים להיות קצת פחות עמוקה, קצת פחות עומס רגשי...
את השיחה בינינו היא סיימה בכך שלפעמים כדור קטן יכול לפתור בעיות גדולות.
לא בהומור, לא בקטע מתנשא, אלא באמת מתוך איכפתיות, בתור מישהי שהייתה שם והיום היא במקום אחר, פשוט יותר, רגוע יותר.
לפעמים אני באמת תוהה לעצמי מה המטרה של כל המחשבות המתרוצצות בראש, למה לא להרגיע, להוריד הילוך. הרי אצל חבר שלי הכל מאוד פשוט; או שיש או שאין. או שהוא שמח או שהוא עצוב. או שאוהבים או שלא. אין משהו מורכב. יש שאלות פשוטות ועליהן יש תשובות פשוטות.
וזה נכון.
זה רק אנחנו שמסבכים את החיים שלנו.
ואם זה ככה אז כנראה שאני חיה ככה מתוך בחירה.
ואז תמיד מגיע השאלה – האם אני באמת בוחרת בזה? האם טוב לי?
ואני יודעת שהמון המון פעמים לא. אני עולה ויורדת כמו כולם (אולי קצת יותר בקיצוניות אבל לא מספיק כדי שזה יהיה פתלוגי). ולפעמים השינויים האלה מוציאים ממני המון המון אנרגיה. ובד"כ זה גם לא רק ממני אלא גם מכל הסובבים אותי. והמחשבות שבאות ונתקעות ונמצאות בלופ קבוע. לא מרפות. לא נותנות לנוח רוצה את השקט שלי. אבל אין. הוא לא מגיע.
ואז יש את כאב-הבטן המשתק. והרצון הזה לישון כל הזמן. רק להיכנס למיטה, להתחבא, לברוח.
ואם אני בכלל מרשה לעצמי להכנס למיטה סתם ככה באמת היום, אני יודעת שזה לא באמת יעזור. ואני שוכבת במצב די הזוי, כאילו שהמחשבות מתדפקות ומבקשות כניסה ואני מתעלמת. אבל יודעת שהן שם. ומדי פעם אחת משתחלת לה פנימה.
לפעמים אני מקוה שהכל יעצור לכמה רגעים.
שיתן לי להשלים את הפיגור.
אולי קצת שקט מאחרים.
אני מניחה שיש שיאמרו שאני פסימית.
אני יודעת שהקשר שלי יגמר.
אני פשוט מפחדת לעשות את זה כי אני מפחדת מהנפילה.
ותמיד מוצאת תירוץ חדש.
אני רואה שזה מתרסק. הוא אוהב יותר מדי את עצמו ולי כבר לא נשאר יותר מדי מקום. אני לא מרגישה מוערכת מספיק, אני מרגישה שאני טובה יותר וזה כמו מעגל כזה. מחשבה אחת מובילה לשניה. ואני כועסת. ואז ממורמרת. ואז מגעילה.
אבל אז פתאום מפחדת.
לא. לא מפחדת להיות לבד. זה מעולם לא הפריע לי. החייים יותר מלאים כשאת לבד.
פשוט מפחדת מהנפילה. מפחדת לשנות את ההרגל.
מתוסבכת. כבר אמרתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדת הירח