אז שוב שנה חדשה מתחילה ואני כותבת אחרי שנה בדיוק שלפני שנה הסיפור היה אחרת לגמרי. הקוראים שקוראים פה יודעים שבראש השנה שעבר היה הראש השנה הכי גרוע בחיים שלי. בן דוד שלי היה על סף מוות, בנס הא ניצל, ופעם הראשונה שראיתי אותו אחרי האסון היה בערב ראש השנה. מצומק, קטן, חיוור, מסכן, עם 20 קילו פחות ממשקל גופו, אחר לגמרי ממה שהייתי רגילה לראות בנער החתיך והשרירי הזה ואחרי הערב הזה כל המצברוח שלי היה ברצפה, זאת הייתה הרגשה של חוסר אונים כזה, שאין לי מה לעשות חוץ מלהתפלל שהוא יהיה בסדר. וכך היה, אני כותבת כעבור שנה למרות שבאמת נראה לי כאילו זה היה אתמול, ובראש השנה הזה הוא חזר להיות הנער החתיך, השרירי, עם הביטחון הגבוה, עם שלל של בחורות שרודפות אחריו והחיים חזרו לפניו.
אז בפוסט שכתבתי לפני שנה (מי שרוצה להזכר בו http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=178105&blogcode=4907945 ) - כתבתי "אז איך אומרים אצלנו? מה שאתה עושה בראש השנה, תעשה כל השנה. אני מקווה שהשנה יהיו חריגים בנושא הזה. אני לא רוצה להיות כל כך מפוחדת, כל כך בשוק, כלך כך מרגישה לא רצויה כל כך בוכה. כל השנה." ואכן התפילות שלי נענו, איך שהיה בראש השנה לא היה כל השנה טפו טפו טפו, בן דוד שלי הבריא, והיה לי את השנה הכי מדהימה בעולם.
איך אני לא ישכח את הכאב שהרגשתי שראיתי אותו במצב שלו, הדמעות כל כך מהר עלו לי, ועכשיו כעבור שנה הסתכלתי עליו שוב, אחרי שנה וחייכתי חיוך ענק וכן, גם עם קצת דמעות מבצבצות כי הייתי מאושרת, באותו רגע כלכך שמחתי שהחיים של בן דוד שלי לא נגמרו בגיל 18..
אתמול היינו הפייגלס אצל סמיילי, ראינו סרט שנקרא "קליק" ממבט ראשון הוא נראה סרט דיי דבילי אבל מי שראה אותו מראה כמה הוא ממש נותן מסר לחיים. הבנתי בעצם כמה החיים האלה יקרים וכמה הם יכולים פתאום לחמוק לך בין הידיים בלי שתשים לב ובלי שתהיה מוכן והכל רק בשביל לדלג על כמה רגעים פחות טובים של החיים, כדי להקל על עצמך. אבל אין מה לעשות, בחיים אין הנחות ואין הקלות, כנראה שבשביל להיות מאושר צריך גם לעבור דברים פחות טובים אבל בסופו של דבר צריך להנות מכל רגע כי האושר הוא לא מטרה הוא דרך חיים(=
אז שתהיה לכוולם שנה מדהימה, תנצלו כל רגע שאפשר, תשמחו, תצחקו, תבכו, תריבו, תשלימו, תלמדו, תשחקו, תבלו, תטיילו, תרקדו, תשירו, תציירו, תתרמו, תתנדבו, תעשו הכל שתהיו מאושרים כל הזמן וגם אלה שמסביבכם.