קודם כל בן אדם, אחרי זה קצת מהכל

שנה אזרחית טובה לכולם, שנת שגשוג והצלחה, מלאת אהבה וכולי וכולי. אני חושב שאתחיל בסיכום השנה החולפת לפני שאדבר על החדשה. זאת היתה שנה שעברתי בה הרבה ולפעמים נראה שלפי מכלול הדברים שהיו לי בה, לא יכול להיות שהיא מתנקזת ל365 ימים בלבד. לכן זה הולך להיות פוסט ארוך.

את שנת 2012 התחלתי בצעדי התאוששות מהמשבר שנקלעתי אליו כארבעה חודשים לפני זה. סוף סוף התחלתי להרים את עצמי ולחשוב מה אני רוצה לעשות. מה שתרם לזה היה הרבה דירבון מצד חברים וגם כמות לא קטנה בכלל של ימי מילואים שעשיתי בחודש שלפני שעזרו לי לצאת קצת מהבית ולחשוב. התגלגלתי לראיון עבודה אצל החוקר הראשי של משרד התחבורה, עו"ד יצחק "רזצ'יק" רז שממנו לא יצאתי יותר אופטימי אך כן עם כיוון מסוים. הוא הסכים לקבל אותי לקורס חוקרים תעופתיים שנערך כחודש וחצי לאחר מכן בפברואר. הקורס נמשך שבועיים והיה יותר מן סוג של השתלמות. בזמן הזה גם עברתי תאונת דרכים קלה שמשפיעה עלי עד היום. לא משהו רציני, פשוט כאבי גב. לאחר הקורס לא הובטח לי כלום ורק אמרו לי להיות איתם בקשר. לאחר שקבלתי את תעודת החוקר התעופתי שלי התקשרתי אליהם כמה פעמים ונאמר לי שכשתהיה חקירה חדשה יקראו לי מה שכמובן לא קרה. הבנתי שאין לי מה ללכת בדרך הזאת יותר מדי והחלטתי לעשות צעד שהייתי צריך לעשות כמה חודשים לפני - פסיכומטרי.

נרשמתי לקורס פסיכומטרי בהייקיו שברחובות למועד יולי, המועד האחרון לפני שינוי המבחן. היו לי הרבה לבטים אם ללכת על הפורמט הישן או החדש כי ידעתי שבחדש דווקא יש יותר דברים לטובתי. מצד שני אמרתי לעצמי שכדאי לי לנסות את הפורמט הישן גם ומקסימום תמיד אפשר לשפר. מה גם שאם הייתי עושה מועד מאוחר יותר זה די היה סותם את הגולל על השנה הזאת מבחינת לימודים כי היה זה מאוחר מדי.

היו גם דברים פחות כבדים בתקופה הזאת. חבר חזר מקליפורניה לארץ וכמובן הביא איתו צמחיה משובחת משם שידענו להשתמש בה. בין אם זה בלובי של המלון בקיבוץ שלו או בפאב באחד הקיבוצים פה באזור בסיינט פטריקס ירוק במיוחד. אגב ירוק, אך מסוג אחר, כפי שזכור לכם זה היה חורף די גשום ולכן כל האזור כאן היה ירוק ופורח בצורה מדהימה. טיילתי לא מעט עם חבר טוב באזור וגם עשינו גיחה שזכורה לי במיוחד לסכר אדוריים בחבל לכיש שעלה על גדותיו. אני מת על הטיולים האלה. עוד דבר מאד מגניב שעשיתי בתקופה הזאת היה לנצל הצעה מטייס מסוקים אזרחי שפקחתי עליו כשסגרתי שבת במילואים בדצמבר. הוא נתן לי את המספר שלו ואמר לי להתקשר אליו מתישהו ושהוא יעשה לי סיבוב. צלצלתי אליו, קבענו שהוא יאסוף אותי במנחת של ראשון לציון ומשם הוא עשה לי סיבוב של 20 דקות מהמנחת ללטרון בחזרה בגובה חקלאי בעיקר. אוי זה היה פשוט אדיר!! אין לי עוד איך לתאר את זה:) והוא היה כזה גבר, הרי טיסה כזאת עולה לו בערך 800 שקל והוא עשה את זה נטו בשבילי. המון תודה לו. כמה ימים לפני כן היה לי יום הולדת 23 וזה לא היה יום הולדת טיפוסי כי התחלתי אותו בלעלות לירושלים בבוקר מוקדם כדי להצטרף לצעדת מחאה נגד מיזם הפקת פצלי השמן באזור שלי, עמק האלה וחבל עדולם. נפגשנו שם עם חברי הכנסת ניצן הורוביץ (מרץ), רחל אדטו (קדימה) ודב חנין (חד"ש) שתמכו במאבק שלנו. משם חזרתי הביתה ומהר התארגנתי כדי להספיק להגיע לתל נוף לשתיית שחרור של שני חברים שלי. זה היה נחמד. היה לי אחלה סקס אחרי זה בפרדסים של קיבוץ גת, חתימה מתוקה ליום הזה. כשבוע בערך לאחר היום הולדת תקף אותי איזה וירוס חריף שהפך אותי לסמרטוט לגמרי וגרם לי להתייבשות. בקושי יכולתי לשבת, בטח שלא לעמוד והרופא בקופת חולים ששם לב שלא חלה אצלי שום התאוששות גם לאחר כמה שעות שישבתי עם עירויים חשש שמדובר בדלקת קרום המוח והזמין לי אמבולנס כדי לפנות אותי לבית החולים. באמת שהרגשתי כאילו שאני מת כבר... לא יכול לשבת, לדבר, עם בחילות נוראיות מקיא כל רגע וגם הבטן שלי לא ממש היתה רגועה. במיון בהדסה עשו לי בדיקות כדי לשלול את המחלה ובשביל זה היו צריכים לעשות לי משהו כואב במיוחד - ניקור מותני. איך אפשר לתאר תחושה שנגרמת ממחט ארוכה שחודרת לגב בין חוליות עמוד השדרה? בהאוס זה לא נראה כזה נורא אבל תאמינו לי, אני לא מאחל את זה לאף אחד. במיוחד כי אחרי זה חייבים לשכב על הגב ללא תזוזה במשך שעתיים  וכי תופעות הלוואי של זה כולל הכאבים מלווים אותך במשך שבועיים שבהם אתה מושבת לחלוטין. ולחשוב שבדיוק התחלתי להתאושש מכאבי הגב של התאונה בעקבות הפיזיותרפיה שעשיתי...

בחודש מאי, קצת לאחר שהתחלתי את הפסיכומטרי, היכה אסון. התקשר אלי חבר ואמר שאח של חבר אחר השאיר מכתב התאבדות, לקח את נשקו האישי ונעדר. הייתי במילואים אז ומיד חזרתי הביתה כשאני אוסף שני חברים בדרך. הגענו לרחבת קק"ל ליד גבעת ישעיהו שם רוכז החמ"ל, קבלנו תדרוך ויצאנו לסרוק את השטח. אחרי כשעתיים התחיל להחשיך ונאלצנו לחזור. נשארתי שם עד אחת בלילה עם החברים. בעיקר נתנו הרגשה של ביחד לחבר שאח שלו נעדר. קמתי למחרת בבוקר עם אור ראשון כדי להתחיל בחיפושים שוב אך כשהתכוננו לצאת, קבלתי אסאמאס עם הבשורה המרה שגופתו נמצאה. ההלוויה היתה קשה. מעולם לא חוויתי אובדן של מישהו שאני מכיר שלא נפטר בשיבה טובה. היו שם הרבה חבר'ה שלא ראיתי מימי התיכון וגם מורים שבאו לתמוך. במשך כל השבוע לאחר מכן הייתי בשבעה כמובן, מבוקר עד ערב חוץ מהימים של הפסיכומטרי. היינו כל החברים ביחד והיה בזה משהו יפה כי מהתיכון לא היינו ככה וזה החזיר אותנו אחורה. לא היינו באווירה מדוכדכת בכלל אלא להיפך, צחקנו כל הזמן ושמחנו... זה מה שחשוב. שבועיים שלושה לאחר מכן נסענו כולנו לים כמו שהיינו עושים פעם וזה היה כיף. זה לא קרה שוב מאז. חודש לאחר מכן שוב קרה שמישהו שאני מכיר נהרג. היה זה בן דוד של חבר טוב שלי שהיה גם חבר טוב של בן דוד שלי (מעט מבלבל אני יודע) שנדרס למוות בצפון. צרות מגיעות בצרורות.

ביוני הלכתי עם חבר שרק חזר מחו"ל להופעה של אינפקטד משרום בגני התערוכה בתל אביב. ההופעה היתה מגניבה וגם נפגשתי שם עם משהי שהכרתי במילואים אז, פקחית טיסה בפלמחים, שפלירטטתי איתה והביאה לי את המספר שלה. לא יצא מזה משהו. דרך אגב, עשיתי המון מילואים בתקופה הזאת... בערך פעמיים ולפעמים שלושה ימים בשבוע. צברתי כ23 ימים סך הכל השנה שזה בא לידי ביטוי בלא מעט כסף. בכל מקרה, לפני ההופעה הכרנו שתי בחורות אמריקאיות שנשארו בארץ אחרי תגלית. לא היו להן כרטיסים אז הן לא יכלו להכנס. אחת מהן הביאה לי את המספר שלה ואמרנו שאולי נפגש בהמשך מה שלא קרה. כמה ימים לאחר מכן אבל הן עלו לירושלים וחבר שלי הסכים לארח אותן אז לקחנו אותן בערב למעיין הסודי שלנו ושם הקמנו מדורה ושתינו. נכנסנו ועשינו סקיני דיפינג איתן במים וזה היה פשוט אדיר! התחרמנתי קצת עם הבחורה שהיתה איתי אבל למען האמת היא היתה קצת כלבה ואמרה שהיא לא רוצה מעבר לזה. בזמן הזה צפיתי בחבר שלי מזיין את הצורה לבחורה שהיתה איתו. אבל היא היתה די שמנה.. שלי היתה יפיפיה.

בקיץ הלכתי פעמיים לכנסת וראיתי דמוקרטיה מהי, חוויה שהשפיעה עלי מאד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי משקיף בוועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא מיזם הפקת פצלי השמן והמאבק שלנו כנגדו והפעם השניה היתה כחודשיים לאחר מכן כשעליתי לכנסת בירושלים כדי לצפות בדיון מליאה מיוחד בפגרה בנושא המצב החברתי כלכלי במדינה והאי-שוויון בנטל. זה היה מעלף לדעתי אבל הרבה אחרים בטח יחשבו שזה משעמם ממש.

הפסיכומטרי עבר ונגמר בשלום. זאת היתה תקופה בה נתקתי את עצמי מעט בשם החרישה אבל זה ממש לא היה נורא כמו שחשבתי שזה יהיה. המבחן עצמו היה מעט קשה יותר מהסימולציות ולכן גם התאכזבתי מהציון שקבלתי למרות שהוא נחמד לכל הדעות.. 680. זה ממש לא הספיק לי למה שרציתי ללמוד, משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. יומיים לאחר קבלת הציון אבא שלי הראה לי מודעת פרסום של המכינה הקדם האקדמית של האוניברסיטה העברית בירושלים. החלטתי לנסות, למה לא? נרשמתי. האופציות האחרות שלי היו לשפר הרבה בגרויות ולהמשיך לנסות לעשות מבחני פסיכומטרי עד שאגיע לציון הנכסף של 740 או רחמנא ליצלן ללכת למכללה. כי ידעתי שמה שאני רוצה ללמוד זה משפטים ומדעי המדינה. תכלס יכולתי להתקבל כמעט לכל דבר אחר.

בערך בזמן הזה הגיעה אלי עוד בשורה מרה כשנודע לי שמי שהיה חבר טוב שלי בחוף השנהב במשך כמה שנים טובות, נפטר מדום לב. הוא עשה חימום ריצה ומסתבר שהיה לו מום בלב שגורם לכשל בשעת מאמץ. זה כל כך עצוב במיוחד בהתחשב בכך שרק כמה ימים לפני כן חשבתי לשלוח לו הודעה ולראות מה איתו. אני יודע שהוא גם היה מאורס והחתונה שלו היתה מתוכננת לחודש לאחר מכן. זה מיד עורר בי הרבה מחשבות על החיים כמו גם זכרונות מהילדות שלי שם בחוף השנהב ועל החברים שעכשיו מפוזרים ברחבי העולם ושתכלס אין ביננו יותר מדי קשר חוץ מהודעה פעם בכמה חודשים בפייסבוק. מן הסתם זה מיד גרר הרבה תכתובות מצידנו. יש משהו מנחם בזה שטרגדיה יכולה לקרב ככה. היו דיבורים על אולי לעשות איזהשהי פגישת מחזור מתישהו אבל זה אמורפי מאד וקשה לעשות את זה בגלל המצב של כולנו. מצאתי תמונה שלנו מלפני כעשר שנים כחלק מנבחרת בית הספר בכדורגל והעלתי אותה לפייסבוק. זה העלה הרבה זכרונות נעימים. זה היה בית ספר מדהים, זאת היתה תקופה נפלאה במדינה לא שגרתית עם חברים מיוחדים. אני מתגעגע מאד ואני ממש אשמח לבקר שם מתישהו. בית הספר שלנו כבר לא קיים במתכונת שהוא היה בה אז. מהבחינה הזאת הוא חי רק בזכרונותינו. מציאת התמונה ההיא גרמה לי לחשוב על כך שיש לי הרבה תמונות בארון שצולמו בפילם בתקופה הזאת. עשיתי סדר ואספתי כמה עשרות או מאות תמונות וסרטי פילם מאז בשקית במחשבה לעשות להם דיגיטליזציה ולעלות אותן למחשב כדי שישמרו לעד ואוכל לשתף אותן. העניין הוא שזה מצריך כסף וזמן, שני דברים שאין לי בשפע עכשיו.

בתחילת אוקטובר ההורים שלי טסו לפריז לבקר את אחותי שמתגוררת שם כבר מסוף השנה הקודמת. היא עובדת בבטחון אלעל שם ורוצה ללמוד אדריכלות בצרפת. חשבתי שאלה יהיו עשרה ימים מלאי כיף אבל בתכלס הם לא נוצלו כפי שרציתי. פתאום בית ריק נראה מאיים ואתה מרגיש בודד פתאום. זה גם היה כשחברים שלי כבר עזבו את הישוב או היו בחו"ל ובאמת לא היה לי איך להעביר את הזמן בבית. גם לא הייתי באיזהשהו קשר עם אף אחת שיכולתי להביא הביתה. זה היה בסוכות ובזמן הזה גרינפיס הקימות סוכת מחאה בעמק האלה מתחת לתל עזקה נגד מיזם הפקת פצלי השמן. אז בכל יום לקחתי את הכלבה שלי באוטו ונסענו לשם עם המצלמה. יצא לי לדבר ולהכיר אנשים חדשים וגם לראות כמה שאני מכיר וזה היה נחמד. ביום האחרון חבר שלי שעובד בגרינפיס גם היה שם אז היינו יחד עד הערב המסכם שבו הופיע ערן צור. אז גם הגיע חבר אחר מהאזור וזה היה נחמד. אחרי ההופעה ישבנו שם עד הלילה ושתינו בירות. כשהיינו שם חבר שלי התחיל לדבר על זה שיש פסטיבל ברנינג מן בחוף הבונים בזה הזה במשך כמה ימים. תמיד שמעתי על הפסטיבל הגדול שמתרחש מדי שנה באוגוסט בארה"ב ומושך עשרות אלפי אנשים אל לב המדבר למשך שבוע. ברור שזאת היתה גרסה מוקטנת של העניין אבל זה עדיין נשמע ממש מגניב. אז למחרת בערב שישי נסענו לשם. היה ממש אדיר! היינו בסטלה טובה כל הערב והכרנו אנשים טובים ומצחיקים. חשבתי שאולי אמצא איזו בחורה שם אבל זה לא קרה. מה שכן, אנשים לא באמת היו בראש שם כמו שחשבתי שיהיו. יותר כבדים כאלה. כמה ימים לאחר מכן ההורים שלי חזרו לארץ.

אגב מאבק על הסביבה, בתקופה הזאת יצא לנסוע לרמת אבישור לצלם שקיעה וכשהגעתי לשם חשכו עיניי כשראיתי מלא זבל בכל מקום. ידעתי מה המקור לזוהמה, תרגיל של הצבא וחיל האוויר שהיה שם כמה ימים לפני כן. באיזהשהו ערב אחד ראיתי אור בוהק מהאזור, שנמצא תכלס בלב גן לאומי, חורש ים תיכוני. כשנסעתי בשביל נעלצתי לבלם בחריקה גדולה משום שאת השביל חסמה גדר תלתלית! על שביל ישראל! זה פשוט עורר את חמתי אבל החלטתי לא לעשות עניין גדול באותו רגע וחזרתי הביתה. כאמור כשחזרתי לשם לאחר יומיים וראיתי את כל מה שנשאר החלטתי שדי, זה מוגזם וצלמתי הכל במטרה לתעד ולשלוח, למרות שלא ידעתי למי לפנות. שבוע לאחר מכן רציתי לראות מה המצב בשטח, לבדוק אולי חזרו לנקות. כשהגעתי ראיתי שיש כמה חיילים בשטח אבל זה לא הטריד אותי עד שקצין ברכב צבאי ניגש אלי מאחורה, סימן לי לעצור ובשיא חוצפתו דרש ממני להזדהות כאילו אני משיג גבול בבסיס צבאי. מפה לשם התברר לי שאני מכיר אותו משירותי בתל נוף ושיש להם איזהשהו תרגיל. אמרתי לו מה אני חושב על כל העניין ושאני מצפה שהשטח ישאר נקי אחריו. חשבתי להתלונן עליו אבל אמרתי לעצמי שמה אני צריך את הכאב ראש הזה.

באמצע אוקטובר התחלתי את הלימודים במכינה של העברית מבלי שעברתי לגור בעיר וזאת במחשבה על כך שבזמן הזה אני לא יכול לעבוד. האמת שלפני שהתחלתי את הלימודים חפשתי עבודה וקבלתי כמה הצעות מאד מפתות אך בידיעה שאני לא אוכל לשלב כל כך כי בלימודים אני חייב להשקיע ולהוציע ממוצע של 97.3 לפחות בשביל משפטים, החלטתי לוותר. הלימודים מאד אינטנסיביים אבל זה לא כל כך נורא והרוב המוחלט של הציונים שלי עומד על 90+ שזה טוב למרות שאני רוצה לשפר את זה יותר. כמקצוע בחירה לקחתי קורס במבט מחודש של על תולדות האנושות שבתכלס זה פשוט שם מפוצץ להיסטוריה כללית. יש לי שם מרצה מעולה שאני ממש אוהב ובזה אני גם עושה את עבודת הגמר שלי. הנושא שלי הולך להיות חשיבות הגיאו-פוליטית והאסטרטגית של אזור עמק האלה באלף הראשון לפני הספירה.

בסוף אוקטובר החלטתי לעשות משהו שהייתי צריך לעשות לפני שנים. יש לי רווח בשיניים העליונות אז החלטתי לאזור אומץ ולסגור את זה סוף סוף. יש לי עכשיו גשר עם ריבועים שקופים ואני מקווה שתוך שמונה-עשרה חודשים כבר יהיה אפשר להוריד את זה.

מעבר לזה בסוף נובמבר התחלתי לצאת עם משהי שכבר יצאתי איתה כארבע חמש שנים לפני כן. יצא שחזרנו לקשר בעקבות משהו סתמי בפייסבוק. זה נפתח בצורה נהדרת עם דייט ראשון מדהים וגם דייט שני כיף נורא. אנחנו יוצאים כבר יותר מחודש אבל קשה לי לראות עתיד ורוד למרות שאני רוצה. זה נהיה מסובך וקשה וזה לא צריך להיות ככה. זהו הנסיון האמיתי הראשון שלי לקשר רציני שהיתה לו התחלה טובה מהפרידה שלי מעדי לפני כשלוש שנים ולכן אני רוצה שזה יעבוד, מעבר לזה שתמיד הרגשתי משהו מיוחד לאותה בחורה. זאת הסיבה שלא רציתי לשלול את הקשר הזה למרות שעם כל אחת אחרת זה כנראה היה קורה כי אמרתי לעצמי שהשנה אני רוצה לחוות קצת רווקות סטודנטיאלית בירושלים.

לאחרונה התחלתי להרגיש מועקה מכל מני סיבות. הלימודים, העובדה שאני גר בבית, גם לחוסר הוודאות עם הבחורה אני מניח יש חלק בזה. זה מתבטא במתח שאני שרוי בו כבר שבועיים עם כל מני פיקים של חרדות ודיכדוך. קורה לי מדי פעם בחורף שיש לי תחושות כאלו אך לא בעוצמות האלו. פאק, יש לילות שבהם אני כמעט ולא מצליח לישון ואם כן זאת שינה טרופה. אז קבעתי להפגש עם פסיכולוגית, מקווה שהיא תוכל לעזור לי.

כך נגמר לו חודש דצמבר ונגמרה 2012 מבחינתי. ועכשיו ל2013, מה צפוי לי? בנוגע לבחורה שאני יוצא איתה, באמת כולי תקווה שזה ימשיך אבל אני מרגיש שאני משקיע בזה את כל כולי ולא מקבל כמעט השקעה מהצד שלה. היא עוברת תקופה לא קלה וזה לגמרי מובן לי אבל עדיין אני מצפה למשהו בחזרה. אני רוצה שזה יעבוד אבל לא בכוח. חבל אם זה ירד לטמיון, ירגיש לי כמו פספוס אדיר. אבל לא הכל יכול להיות בידיים שלי לצערי.

בנוגע ללימודים אני מקווה מאד לסיים את המכינה בהצלחה השנה. כרגע אני חושב שאני אלמד רק משפטים בשנה א' ובהמשך אני אשלב עם מדעי המדינה וזה בגלל שגם ככה שנה א' במשפטים מאד עמוסה. אבל כשיהיה לי ציון גמר השנה אני אהיה חכם יותר ואדע מה אני רוצה לעשות בנוגע לזה. מה שכן, בהתחלה חשבתי על לקחת שנה חופש בשנת הלימודים הבאה אבל זה מיותר. עדיף לי להכנס לזה ישר כשאני כבר בשוונג של אחרי השנה הזאת.

בימים האחרונים התחלתי לחשוב ברצינות יותר על לחפש דירה בירושלים. גם כי הנסיעות הורגות אותי, גם כי אני רחוק מכולם, מכל החברים וזה מתבטא גם בחיי חברה עגומים וגם בזה שיותר קשה לי לשבת ללמוד איתם אחרי זה, וגם כי אני פשוט רוצה לעוף מכאן, רוצה את הפרטיות שלי. אתמול חפשתי דירות, נראה אם אני אמצא משהו טוב לחצי שנה. אני לא רוצה חוזה ארוך יותר כי אני חושב אולי בקיץ למצוא דירה עם חבר ללימודים שאני מכיר כבר. חשבתי על מעונות אבל אני לא בעניין. אם יש דירה צריך גם עבודה ולכן אני צריך למצוא אחת טובה. אני רוצה עבודה רצינית עם משכורת טובה ולא סתם איזה עובד פיצריה או משהו. אני יכול למצוא משהו טוב, יש לי קשרים, יכולות ורזומה מרשים מאד. פשוט הלימודים במכינה קצת חוסמים בפני את האופציה הזאת כרגע בגלל חוסר הזמן. מה שכן אני יכול לנסות זה לקנות מבזק ולעבוד בלילות בברים בצילום. עבודה מגניבה ביותר אבל קשה לחיות מזה. עוד משהו שאני צריך לעשות זה להכנס לכושר. אני רוצה לקנות אופניים ולהתחיל לרכב.. שנים שלא עשיתי את זה וכשאני אעבור לירושלים אני מתכוון להתנייד ככה הרבה.

עד כאן החפירה. זה באמת היה אחד הפוסטים היותר ארוכים שלי ומי ששרד את זה, ריספקט!

איך היתה השנה שלכם ואיך 2013 הולכת להיות?