בינות הענפים

אני לא יודעת איפה, אבל זה היה יכול להיות שם.

פצע טרי, שרק מתכסה בקליפה... על השוק או הירך, אולי על האמה.

אם הייתי מעזה- זה היה יכול להמצא אפילו על החזה.

אם הוא היה היה על החזה, הייתי הכי שונאת את עצמי.

היום, בוודאי כבר לא הייתי מאמינה שזרקתי כך את כל ערכי הצידה והרשיתי לעצמי להאמין לרגע.

דמו היה יכול להיות מהול עכשיו בדמי, יכולנו להיות מאוחדים בקשר חזק ונוראי של דם ודם.

אני זוכרת שרציתי לחתוך בבשרי, אפילו בחזה- שיהיה קרוב ללב!

אני זוכרת שרציתי שההוא יחתוך בבשרו, רציתי לראות את הדם שלו יוצא מגופו בשבילי!

רציתי, שנצמיד את חתכינו ונסתכל אחד לתוך מעמקי עיניו של השני,

רציתי שהדם יזרום ויתערבב בתוך צינורות גופינו,

שנממש את תחושת אחדותנו.

ועכשיו, עוברת בי צמרמורת רק מעצם המחשבה שדמו של זר מוחלט יכול היה לזרום בגופי.

שאיזו צלקת מהמעשה הזה הייתה יכולה להטיל מום בעורי. לא משהו להתגאות בו, ללטף ברגעים הקשים,

אלא מום מכוער שיכתים בלבן את הגוף השחום שלי,

מום מכוער שרק יצרוב לי את הנשמה.

 יחסינו היום, הם כמו בתקופה שקדמה לתמול שלשום- קרים, מנוכרים, יבשים ובעיקר- בכלל לא שם.

ואם הייתה לי מזכרת מהאהבה המוגזמת הזאת,

שסחפה אותי למקומות שלעולם לא חשבתי שאגיע אליהם,

הייתי שונאת את עצמי.

הייתי שונאת את עצמי

ואני קצת כועסת מעצם המחשבה.