בינות הענפים

 כמו כולכם אני משחקת במשחק הזה שנקרא -החיים.

קופצת מעל מכשולים או מועדת עליהם, מנסה תמיד להעפיל לשלב הבא, אוספת בונוסים ומנצלת אותם לטובתי.

לפעמים, אני נהנית להתגרות, להשפיל , לגרום לאחרים לכופף את עצמם לרצוני.למשל, לדחות רמיזות של בחור שמעוניין בי ושגם אני מתעניינת בטכניקת השפתיים- לשון שלו רק כדי לא ליפול ישר לתוך זרועותיו. לראות את מר זיין-על חוזר אחורה עם זנב מושפל בין הרגליים.

זה בא לי  בטבעיות, בלי לשים לב אפילו! רק במבט לאחור אני מסוגלת להבין שבעצם שיחקתי כאן איזה משחק שליטה.

במשחק האחרון שלי,נספתי מעט בלי משים:

היו היה בחור, והיו הייתי אני.

הבחור נקלע את תוך השדה שלי, ולי ככל הנראה היה מחסור באקשן בחיי.

שיכנעתי את עצמי שהבחור הוא ה-בחור, והתחלתי לטוות את כורי הקסם שלי סביבו.

קור של יופי וכור של מיניות,

קור של תמימות,

קור של ידע וקור של חוכמה,

קור של אכפתיות,

קור של דאגה.

המשכתי והמשכתי, הוא היה עטוף באינספור קורים זוהרים שלי.

קורים זוהרים של הערצה.

וכשלי כבר היה ברור שהצלחתי במשימתי- הבנתי שהבחור הזה, בכלל לא היה ה-בחור, אלא רק קורבן לשעמום שלי ולצורך שלי להיות נאהבת, טובה, מושלמת- נערצת.

וכשהוא אמר שהוא אוהב אותי, עניתי לו בכמה מילים נוטפות ארס.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני מזדהה עם עכביש,

שחר.