בינות הענפים

בטיול רגיל הלכתי בשביל

וענן אבק פיות את עיני שבה.

מנצנץ לו בקרני השמש,

מקיף איזה עלה מתפורר.

וכשמקדתי את מבטי,

ראיתי בתוכו חיוך מסנוור.

חיוך מדהים,

אחד כזה נפלא.

עמדתי שעות והסתכלתי עליו,

מוקסמת, מאוהבת,

מצאתי אותך.

אך כשאחד הנצנצים

 דיגדג באפף,

הו איזה אפצ'י שדפקת

את ענן אבק הפיות פיזרת.

מצאתי עצמי משירה מבט לקרפדון

שחייך אליי ללא בושה.

ואני דפקתי צרחה.

צרחתי, כאבתי,

כעסתי על הימים שעברו במחשבות,

דריכות וציפייה,

לראות את נסיכי,

ולא כך היה.

ואולי הסוף פה מעט עצוב,

אבל אל נא תשכחו

שכאן מוסר ההשכל

הוא החשוב.