בינות הענפים

אתמול זה קצת היכה,

ידעתי כבר מזמן,

אבל בצורה כלכך לא קונבנציונאלית שום דבר עוד לא נראה.

עתיד קשה בפתח,

חיים בלי מנוחה,

אהבתי הגדולה לעצמי תמחק בעבודה

ושום שינה,

אולי קצת זמן ליצירה,

רעיונות גדולים,

הכל קשה בעבודה!

ושום דבר רגיל,

לא , לא זה לא יהיה,

לא בעל וגם לא ילדים,

הכל יעבור במיטתי

גברים וגם נשים,

ולא אמצא לי אף אחד,

ולא, לא אשען

אמשיך לי במירוץ לעתיד טוב יותר.

ומנוחה?

תהיה לי מנוחה?

מה יהיה איתי לעת זיקנה?

לא לימודים

לא שום דבר

אקדיש עצמי לרעיונות ומחשבות

שיפגעו בי,

שישמחו אותי

ורק אותם אחיה.

"למה הפכת יפהיפיה?

תראי מה השנים עשו לך

ולא עבר זמן רב בכלל

מאז הילכת זקוף כך.

על שום מה הקמטים

אם אין לך ילדים?

על מה הדאגות

אם בעל אין לך, וגם לא מריבות?

והכלכלה לא בשמיים,

אך כלום גם לא חסר

ראי יפהיפיה מה עוללו לך רעיונותייך..."

ריחמתי על עצמי באישון ליל.

וכשכל זה כבר קרה דבר כבר לא שינה

ולא היה איכפת לי כלל

מכל יופיי הרב

שרק הלך

וכך אבד,

נפשי היא העיקר!

לא, לא, לא התגאתי בכל המולד,

יכולה רק לאהוב את קנקני שבראתי בעצמי.

תראו אותי!

שנים שלא ישנתי,

כי לא היה לי זמן,

ופני חמצו, רזיתי,

אבל רוחי פרחה!

הקרבתי מחיר רב עם השנים

אבל אני שלמה.

ולא, ילדה על תרחמי על עצמך

אל תחשבי רחוק מדי

כשתגיעי כבר לשם

רק תתגאי

בכל הרעיונות הגדולים

למענם הקדשת עצמך

ויופי חיצוני לא יישנה

הייה שלמה ואל תבכי

כי כבר מצאת את מקומך

הבנת מה יעודך

וכל שתהפכי- רק לטובה יהיה

שונה, ומיוחדת

אל תפחדי!

יש לך את עצמך.