התמלא לי

שוב אני מוצא עצמי באותו מקום מוכר. ואם פסקול החיים היה מושמע לכולם, אז ברקע היה מתנגן לו New Slang של ה The Shine. מיד אחריו Zero 7 עם In the waiting line. שלוש נקודות למזהה הפסקול המשותף.

המטוס של סוויס הרגע הגיע לשרוול. עוצמת מנועיו עמuמה מבעד לחלון, ואני נזכר בכל אותם הפעמים שישבתי כאן, בכל אותם הפעמים שחלמתי עליך. בעשרות הפעמים שנשבעתי שלא לעלות יותר על הטיסה הזאת – החמש בבוקר מנתב"ג לציריך. הפעם לקחתי מונית שרות. פעם ראשונה, וזה היה סידור לא רע בכלל. אספו אותי אחרון, ישבתי ראשון בספסל של שתים, לבדי. רק חבל שהנהג היה ערבי. איך שהגענו לשדה ישר ביקשו ממנו רשיון וכמובן שאמרו לנו לעמוד בצד. הבחור כבר מיומן, פנה אלינו בחיוך וביקש שננצל את הזמן לשלם לו עבור הנסיעה. 56 ₪ לראש. גם בתור 60 ₪ לבנאדם זה שווה. אפילו שקראו לו מוחמד. טוב, באמת התמונה שלו ברשיון לא בדיוק דומה. היום הוא כבר עם משקפיים ושיער אפור מגולח, ואין שארית לבלורית, ואין שארית להתקוממות. רק הכנעה והשלמה.

נוסעי סוויס יצאו את המטוס. הם בקומה שמעל, מתנדנדים דרכם אל ביקורת דרכונים, ואנו בקומה למטה, בוהים בשיממום, מפליגים בדמיון, ערב של זכרונות שמתנקזים אל שער 9B. מרים כצנלסון היתה האתיופית הראשונה שהיכרתי. היא היתה המורה שלי לספורט ביסודי, כיתה ד', אולי ה'. יום אחד ישבתי מולה וכתבתי. ראתה איך אני אוחז בעת, ופלטה קריאת השתאות. כמו אבי, אני מחזיק את העט מעל לשורה. אבל מה זה משנה עכשיו, יותר מעשרים שנה אחרי. העט בידי, אבל האצבעות לא מגיבות. אני כל-כך רגיל לכתוב את הדברים האלה במחשב שלי, לפרמט את מחשבותיי על המקלדת, מהירות אצבועותיי משיפולי מוחי. היום, חוזר היתרון אליו. עם כל מילה אני מתאמץ להשאר בשורה, בפורפורציה נכונה, לצייר כל אותה בדרך נכונה, קריאה, ברורה, ואני כבר לא מזהה את כתב ידי, אפילו מילים אלו שזה עתה נכתבו. אולי זה יהיה תרגול טוב עבורי בחופשה הזו, לחזור אל העט ולנטוש את המחשב. לתרגל את הכתיבה, לתרגל את החשיבה, את השילוב בין שניהן. בלי באקספייס, בלי Delete,  רק הכחול והקרם הזה של המולסקין.

לאחר ביקורת דרכונים צעדתי לאיטי במורד על עבר אולם המבועה. חסר חשק, סרחתי רגליי. הרגשתי כמו מכור שאחרי חודשים בלי מוצא עצמו מובל חזרה כמגנט אל מנת הסם שלו. מערכת יחסים ענפה יש לי עם שדות תעופה, עם הטיסה, המעבר הבין-תרבותי הזה. כך צעדתי, קולט שברירי שיחה, עצמאות, ח"כים ערבים, וחשתי מובל חזרה אל אותו מקום מוכר, בין-זמני, בין-מקומי.  אדון לעצמי, תלוש מהכל, ומשקיף על כל עבר. מונחים של זמן ומקום מתעוותים להם מבלי משים למציאות על חדשה. המוכר נבלע מאחור כלא היה, ושרידי זכרונות מתעוררים לרקמת חיים חדשה. הקולות המוכרים, הריחות. עברו כבר ארבעה חודשים מאז טיסתי האחרונה. הנני מוכן לחלוק את חטאיי. עבר זמן מה. הרמתי ראשי, ומבטי נתקל באולם הומה דם. עייפים, חמורי סבר, מחפשים מקום לגנוב עוד שארית שינה. לכל כפר יש את האדיוט שלו. בכל תרבות, בכל מדינה, בכל שפה, והם נראים אותו דבר. כאילו שפתאום דת ולאום לא משנים דבר.

בסך הכל, הרבה מהחומר האנושי הזה מגעיל אותי. ההתנהגות הצפויה, הרעשים השקופים, הצורך בחיזוקים, בתשומת לב. השקיפות של ההתנהגות זה מה שבסופו של דבר נראה לי כה מאוס. ברור לי שאני זקוק לאותם דברים בדיוק, רק, שאני מצליח לשכנע את עצמי שאני מסווה את זה טוב יותר.