מעוניינת.
למה אנשים כל כך אוהבים כאב? אל תרגישו מיוחדים אם אתם אוהבים כאב, טוב? תודה.
אני מזכירה לכם שאתם לא מיוחדים. אתם נורמליים לגמרי, אתם פשוט פחדנים. אתם מפחדים, לקחת אחריות על עצמכם ועל המעשים שלכם.
היום חבר טוב הזכיר לי משהו כאוב שקרה לפני כמה שנים. לא חשבתי על זה הרבה זמן. הוא הזכיר מקרה מביך במיוחד ליד שני אנשים שאני לא מכירה טוב כל כך. אחרי זה הוא אמר שהוא אמר את זה בצחוק, ציפה שאני אכחיש או לא אתייחס. אבל למה שאני אעשה את זה? זה באמת קרה, זה לא בצחוק כי זה קרה באמת. ולמה שאני אברח כמו ילדה קטנה ולא אעמוד מאחורי מה שעשיתי? גם אם זה היה לפני כמה שנים ואני בנאדם שונה לגמרי עכשיו.
"אני מכיר אותך, אלה." for realz bro?
האבן האיתנה היחידה שהייתה "בחיים שלי", כבר לא כל כך איתנה. הדבר היחיד שבטחתי שתמיד יהיה שם- התערער.
אני לא יודעת אם אני מפחדת או אם אני מפחדת כי זה לא כל כך נורא.
אין לי כח יותר, זה לא מתאים עכשיו. זה הכל בראש
הכל.
כולכם מגעילים אותי.
אני לא רוצה לדבר אתכם, זה בזבוז זמן.
אני לא רוצה להזדיין אתכם, לא מגיע לכם.
אני לא רוצה להרגיש שום דבר, רגש זה לחלשים.
ואני לא רוצה ללכת שוב לחפש דברים קיצוניים, "להתרגש במקום להרגיש", להשתייך למשהו קטן ומיוחד. די. זה לא עובד ככה. מועדון קרב וכאלה.
לא רוצה לחפש אשמים, אתם פשוט לא מעניינים.
אני רוצה לגור בדירה קטנה. ואמנות. ובטהובן. ומכונת כתיבה. וכינור! וקנבסים עצומים. ופחם. מלא מלא פחם. לבכות ולשבור ולצרוח את הכל מת
וך עצמי. לא נורא שאני לא יודעת מה יהיה ומה אני אעשה ומה אלמד וכמה כסף ארוויח ואיך אפרד מהצליל סמס של הפלאפון שלי. כנראה שהכל זה באותה רמת חשיבות "על ציר זמן ארוך מספיק".
אל תדאגו לי, אני באמת יכולה לעשות הכל. אני רק צריכה להחליט מה זה הדבר הזה שאני רוצה לעשות.
אני רוצה, להרשות לעצמי להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
