תמיד כשאני מסיימת אני אוהבת את זה הרבה פחות.
ישבתי בשקט על כיסא פלסטיק, ליד השולחנות ציור האלה, שאי אפשר לכתוב עליהם כי יש ברזלים שיחזיקו את המכחול/ עפרון/ פחם/ מחק/ ווטאבר גבר, עם דף שורות קרוע שהיה פעם כפול ועט שחור. הסתכלי על העבודות שהיו תלויות על הקירות. העבודות שאני עשיתי. שגרמו לי לרצות לבכות מסיבה שלא ברורה לי לגמרי, אבל היא תמיד שם.
אולי באמת קיים בי הצורך הזה להיות מיוחדת, אמנית מיוסרת משהו.
חשבתי לעצמי "באמת, אלה, כמה שקופה את, את יושבת פה 2 דקות וכבר הבנת על מה העבודה שלך מדברת."
חשבתי בהתחלה להגיד לבוחנת "זה... זה מה שיצא לי, זה מה שהיה בא לי לצייר. על הזין שלי. ביי."
אבל אז התחלתי לכתוב כמה מילים. ומחקתי. ועברתי שורה. וכתבתי עוד כמה מילים. ומחקתי. ואז כתבתי כמה שורות. זה היה כל כך פלצני. רציתי להקיא על עצמי ועל הדף ולמרוח את זה על כל הפסלים והעבודות העצומות שלי.
אז התעצבנתי וקימטתי את הדף. חשבתי לשרוף אותו, שאף אחד לא יראה כמה מתייפיף מה שכתבתי לעומת המשמעות. (כמו השורה הזאת, אגב.) אבל פשוט זרקתי את הדף המצ'וקמק לאחד הפחים בחדר הפנימי, עם הריח של העובש.
אבל אז אמרו לי שאני חייבת לכתוב. אז ישבתי בחדר אחר וכתבתי שוב. כתבתי כמעט דף שלם בכתב יד, ושמתי לב איך בסוף השורות מתעקמות ונוטות כלפי מטה. אמרו לי פעם שזה סמל לפסימיזם. "לכו להזדיין." כנראה שתוך כדי הכתיבה על מה שעשיתי, הבנתי כמה שהמצב עגום.
אולי לא.
בסוף הדף נשאר אצלי, אף אחד לא ביקש אותו. אבל הרגשתי שאני עומדת עירומה. שאני עירומה כי אני מפחדת שאין לי מה להגיד, או שאני מפחדת לשמוע מה יש לי להגיד, כי אני יודעת שזה יצרום לי אז אני פשוט אעוף אל מחוץ לגוף שלי. אבל אמרתי בכל זאת. קיבלתי פידבק חיובי. תמיד זה ככה כשאני עירומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
