דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

לפני הרבה זמן והמון הרפתקאות סיפרתי על הבלוג הזה, בטיפשות, לעבודה שרציתי.

ולא רציתי שהם יחליטו על סמך ההגיגים כאן שאני לא מתאימה.

אז הסתרתי פוסטים רבים ואז את כולם ואז החזרתי אותם וסגרתי אותו כי הרגשתי שעוקבים אחרי.

ופתחתי מאז עוד כמה, בפורמטים אחרים ובנושאים אחרים - ולא דבק.

אז אני פותחת מחדש את זה.

תקציר הפרקים הקודמים:

את העבודה קיבלתי. היא די מוצלחת. הבוס מאד לא

תודות לנפלאות הכירורגיה המודרנית ירדתי 50 קילו. לאחרונה העליתי בחזרה 1.5. אבל בעיקר מים ו-PMS

אובחנתי כלוקה בחסר בתחום שימת הלב ובעלת עודף בתחום הפעילות (תסמונת הידועה בכינויה העממי ADHD).

גיליתי את נפלאות הריטלין. וגם את החסרונות שלו.

מצאתי שלווה. איבדתי אותה וגיליתי שיש דרכים למצוא אותה שוב. זה קשה, אבל הרבה פחות מבעבר.

יש ימים טובים יותר. היום לא היה אחד מהם.

איבדתי תינוק אחד.

כשנכנסתי להריון הפסקתי לקחת את נוגדי הדיכאון. כיוון שנכנסתי אליו מהר יחסית החלטתי לא לחזור לקחת אותם אם ממילא אנחנו מנסים שוב.

מאז עברו שלושה חודשים של ניסיונות. שבועיים מכל חודש כזה אני לא יכולה לקחת ריטלין.

בששת השבועות הראשונים הייתי בסוג של אופוריה מנטלית. כאילו לראשונה הכימיה במוח עובדת כמו שצריך. העצב היה רגש וככזה מבורך וניתן להכלה ומיצוי. הפסיכית הזהירה אותי שזו תקופה שעלולה לחלוף והתעלמתי ממנה. דיכאון זה לא עצב, דיכאון זה משקולת 15 טון קפואה ורותחת שיושבת איפשהו בין הצלעות ללב וגורמת לך לרצות להפסיק לנשום. ועכשיו, אני מאד לא נהנית ממשקולת כזו בדיוק.

יותר קל להתמודד איתה בעזרתם של הכימיקלים הרלוונטיים. 

אבל עם עם תחושת האשמה והנזק המוסב לעובר יותר קל להתמודד בלעדיהם.

התינוק שלי מת שבועיים לפני ששמתי לב. גיליתי את זה כשראיתי אדום.

ידעתי שזה נגמר ולא רציתי להאמין. ורק כשראיתי עוד הרבה הרבה אדום ידעתי גם בלב שזהו.

אני עדיין סופרת את השבועות של ההריון הזה. עדיין מתגעגעת לתינוק הזה שאבד לי עוד לפני שהפך ממשי.

ומאז, כל חודש, אדום מסמן עוד חודש שירד לטמיון. המשך ללא קץ באופק של החיים בלי הכדורים. שבועיים שבהם עבדתי קשה יותר בשביל להצליח פחות. חוסר יציבות, חוסר ידיעה, חוסר שליטה, חוסר סבלנות. אדום מרחיק אותי עוד יותר מהפגישה עם התינוק/ת שלי. אדום הוא סימן ששוב נכשלתי - כשאין לי מושג למה או איך אני יכולה להשתפר בפעם הבאה.האתרים בהם אני קוראת על פריון ובעיותיו מלאים סיפורים על אנשים ש"לקחו הפסקה" והפסיקו לנסות ודווקא אז - נכנסו להריון. הדבר האחד שאני (שבינתיים נראה כי שפר מזלי ואין לי בעיות חומרה) לא יכולה לעשות זה להרגע ולהפסיק לנסות. כי להפסיק לנסות זה לקחת את הכדורים ולקחת כדורים זה למנוע.

ואני גם לא מי-יודע-מה מוצלחת בלהרגע מלכתחילה.

3 חודשים זה אולי זמן קצר במונחי רפואה ופריון אבל הם לקחו נצח ארוך מבחינתי. אני מרגישה כאילו ביליתי אותם בנשימה עצורה. אני עייפה מלהמתין ומעוצבנת ורוצה שליטה בחיים שלי. אם לא עם תינוק, אז לפחות בלעדיו כל עוד איננו. ואולי המצב שלי יותר טוב משל אחרים. אז מה???? הוא מחורבן בשבילי. את החיים של אחרים אני לא צריכה לחיות.

מחר אני אמורה לקבל. מהבדיקה(קות) שעשיתי עד כה -אני אכן אקבל.

אני שונאת אדום.