לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך


לפעמים אני מעדיפה שתהיה מפלצת מתחת למיטה, אני יכולה לחשוב על דברים יותר גרועים ממנה, לפחות איתה אני כבר יודעת להתמודד.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אני שונאת אדום


לפני הרבה זמן והמון הרפתקאות סיפרתי על הבלוג הזה, בטיפשות, לעבודה שרציתי.

 

ולא רציתי שהם יחליטו על סמך ההגיגים כאן שאני לא מתאימה.

 

אז הסתרתי פוסטים רבים ואז את כולם ואז החזרתי אותם וסגרתי אותו כי הרגשתי שעוקבים אחרי.

 

ופתחתי מאז עוד כמה, בפורמטים אחרים ובנושאים אחרים - ולא דבק.

 

אז אני פותחת מחדש את זה.

 

תקציר הפרקים הקודמים:

 

את העבודה קיבלתי. היא די מוצלחת. הבוס מאד לא

 

תודות לנפלאות הכירורגיה המודרנית ירדתי 50 קילו. לאחרונה העליתי בחזרה 1.5. אבל בעיקר מים ו-PMS

 

אובחנתי כלוקה בחסר בתחום שימת הלב ובעלת עודף בתחום הפעילות (תסמונת הידועה בכינויה העממי ADHD).

גיליתי את נפלאות הריטלין. וגם את החסרונות שלו.

 

מצאתי שלווה. איבדתי אותה וגיליתי שיש דרכים למצוא אותה שוב. זה קשה, אבל הרבה פחות מבעבר.

 

יש ימים טובים יותר. היום לא היה אחד מהם.

 

איבדתי תינוק אחד.

 

כשנכנסתי להריון הפסקתי לקחת את נוגדי הדיכאון. כיוון שנכנסתי אליו מהר יחסית החלטתי לא לחזור לקחת אותם אם ממילא אנחנו מנסים שוב.

 

מאז עברו שלושה חודשים של ניסיונות. שבועיים מכל חודש כזה אני לא יכולה לקחת ריטלין.

 

בששת השבועות הראשונים הייתי בסוג של אופוריה מנטלית. כאילו לראשונה הכימיה במוח עובדת כמו שצריך. העצב היה רגש וככזה מבורך וניתן להכלה ומיצוי. הפסיכית הזהירה אותי שזו תקופה שעלולה לחלוף והתעלמתי ממנה. דיכאון זה לא עצב, דיכאון זה משקולת 15 טון קפואה ורותחת שיושבת איפשהו בין הצלעות ללב וגורמת לך לרצות להפסיק לנשום. ועכשיו, אני מאד לא נהנית ממשקולת כזו בדיוק.

 

יותר קל להתמודד איתה בעזרתם של הכימיקלים הרלוונטיים. 

אבל עם עם תחושת האשמה והנזק המוסב לעובר יותר קל להתמודד בלעדיהם.

 

התינוק שלי מת שבועיים לפני ששמתי לב. גיליתי את זה כשראיתי אדום.

ידעתי שזה נגמר ולא רציתי להאמין. ורק כשראיתי עוד הרבה הרבה אדום ידעתי גם בלב שזהו.

אני עדיין סופרת את השבועות של ההריון הזה. עדיין מתגעגעת לתינוק הזה שאבד לי עוד לפני שהפך ממשי.

 

ומאז, כל חודש, אדום מסמן עוד חודש שירד לטמיון. המשך ללא קץ באופק של החיים בלי הכדורים. שבועיים שבהם עבדתי קשה יותר בשביל להצליח פחות. חוסר יציבות, חוסר ידיעה, חוסר שליטה, חוסר סבלנות. אדום מרחיק אותי עוד יותר מהפגישה עם התינוק/ת שלי. אדום הוא סימן ששוב נכשלתי - כשאין לי מושג למה או איך אני יכולה להשתפר בפעם הבאה.האתרים בהם אני קוראת על פריון ובעיותיו מלאים סיפורים על אנשים ש"לקחו הפסקה" והפסיקו לנסות ודווקא אז - נכנסו להריון. הדבר האחד שאני (שבינתיים נראה כי שפר מזלי ואין לי בעיות חומרה) לא יכולה לעשות זה להרגע ולהפסיק לנסות. כי להפסיק לנסות זה לקחת את הכדורים ולקחת כדורים זה למנוע.

 

ואני גם לא מי-יודע-מה מוצלחת בלהרגע מלכתחילה.

 

3 חודשים זה אולי זמן קצר במונחי רפואה ופריון אבל הם לקחו נצח ארוך מבחינתי. אני מרגישה כאילו ביליתי אותם בנשימה עצורה. אני עייפה מלהמתין ומעוצבנת ורוצה שליטה בחיים שלי. אם לא עם תינוק, אז לפחות בלעדיו כל עוד איננו. ואולי המצב שלי יותר טוב משל אחרים. אז מה???? הוא מחורבן בשבילי. את החיים של אחרים אני לא צריכה לחיות.

 

מחר אני אמורה לקבל. מהבדיקה(קות) שעשיתי עד כה -אני אכן אקבל.

 

אני שונאת אדום.

 

 

נכתב על ידי הלוואי ש , 23/9/2010 18:58   בקטגוריות הריון ולידה, בטיפול  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הלוואי ש ב-17/10/2010 18:56
 



הבעיה עם מודעות לבעיה


היא שכשאת "נופלת מהעגלה" המודעות הזו עוזרת לך לעשות את זה בצורה הרבה יותר יעילה.

 

כך לדוגמה אם הבעיה שלך היא אכילה רגשית, כשרע לך, את לא מסתפקת בלחפש בבית, שממנו כבר מזמן ביערת את הפיתויים (כי אין אפוטרופוס לעוגות קצפת) אלא קופצת למאפייה ממול. ואת כבר משקיעהוקונה דברים שממש רעים בשבילך - כי את יודעת שאם וכאשר ההרגשה תעבור, את לא תרשי לעצמך להינות מהם יותר (וטוב שככה)

 

אגב, מלוח משום מה יותר טוב לי ממתוק בסיבוב הזה.

 

ואל תשלו את עצמכם, במדף של המלוחים יש הרבה יותר דברים טובים שמאד רעים בשבילי.  

 

לא מבינה את זה בכלל.

 

אני עייפה, ומאוכזבת (מעצמי, החיים לא עשו לי שומדבר רע) ובאופן כללי לא טוב לי.

 

קוראות יקרות, אם אנחנו חולקות DNA  - זו לא קריאה לעזרה. בבקשה ללא להתקשר לשאול מה שלומי - אני לא עונה, רע לי מדי.

נכתב על ידי הלוואי ש , 19/11/2008 18:59   בקטגוריות בטיפול  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מיאו


טוב קודם כל - אני בחיים.

 

נכון, כל הקוראים שלי (כן, שלושתכם) יודעים את זה כי לאחד אני נשואה ושתיים פגשתי ביום ראשון פנים אל פנים (!) במפגש הבלוגריות הראשון שלי(!!!).היו שם חבצלת ופארה - עימן אני דווקא בקשר כזה או אחר מחוץ לביצה, אך גם אושיות בלגוג נוספות כדוגמת דוד ופוסיקאט ואפילו בימבלונת קפצה לביקור קצרצר (מדי).

 

אבל מדי פעם חשוב להבהיר את זה, לפחות לעצמי, אם לא ליקום.

 

הפחיד אותי ללכת לשם.

אני נורא רוצה שיאהבו אותי.

ו תמיד מרגישה כאילו אמרתי יותר מדי או לא מספיק.

כאילו זזתי לא נכון, הזמנתי את המנה הלא נכונה, התלבשתי פחות מדי או יותר מדי.

כאילו מה שאמרתי מעורר טינה. כאילו עצם הנוכחות של בחדר אינה מתקבלת בברכה.

 אז אני בוחרת להמנע ממפגשים - מי שלא מכיר אותי, לא יכול לשנוא / לכעוס / לזלזל בי נכון?

 

ובכל זאת הלכתי.

קצת כי פארה היתה אצלי בשבת ונהניתי כל כך שחשבתי שאולי לא יהיה כל כך נורא

קצת כי האיש דחף והבטיח לבוא איתי (מה שהתברר כטעות חברתית מס' 1 - למפגשי בלוגריות מגיעים בלי בני זוג מסתבר)

וקצת כי ההזמנה החמיאה לי נורא. כאילו אני באמת חלק מהברנז'ה הבלוגוספרית

 

ואני לא.

אני ממש לא "מגניבה" מספיק כדי להיות. אני אפילו לא יודעת מה המילה הנכונה ל"מגניב" היום.

 

והיה - קצת פרווה. עם פארה ובימב כבר נפגשתי בעבר. עם חבצלת יש לי על מה לדבר ופשוט המשכנו את שיחות הגוגל טוק במתכונת מורחבת. .

מהיתר פחדתי.

רציתי להרשים אותם ולא ידעתי איך

ובעיקר רציתי לא לרצות להרשים אותם.

כמ ושאני נורא רוצה לא לרצות לכתוב פוסט משעשע ומלא אנקדוטות במקום הניתוח המשמים הזה - רק כדי שתאהבו ותקראו אותי.

 

האמת - אני משתפרת בזה בזמן האחרון. כאילו לפני חודשיים משהו הזיז איזה סוויץ' קטנטן במוח שלי.

מיניאטורי, אינפיניטיסמלי, אבל סוויץ'.

ובזכותו, קצת יותר קל לי למדוד את עצמי ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים

להחליט מה אני רוצה בלי לחשש מה יחשבו עלי

לאהנוב את עצמי - גם אם אחרים לא.

לכתוב מה שחשוב לי ולא מה שאני חושבת שיעניין או ישעשע אתכם (אצלנו בעדה, על הסבל מספרים לכולם, הצלחות ואושר, זה שומרים בסוד, טפו טפו טפו, נגד עין הרע)

 

בזכות הסוויץ' הלכתי למפגש הזה, שאינו הראשון שהוזמנתי אליו אך הראשון שאזרתי אומץ ליטול בו חלק.

אבל כאמור הוא קטן. מאד, פעוט שרק עכשיו עושה צעדים הססניים ורועדים עד מאד לעבר - ביטחון עצמי? אהבה עצמית? אושר? סתם מעטה של נורמליות?

לא יודעת - לעבר שקיעת שמש מרהיבה  כלשהי בכולופן.

 

ולכן למרות האומץ, האיש, והסוויץ' -  יצאתי בהרגשה מעורבת, ועם החשש הכבד, המוכר, המעיק, שיש עכשיו עוד כמה אנשים בעולם שחושבים עלי רעות.

ולא בגלל משהו שהם עשו.

בגלל שהסוויץ' לא גדול מספיק.

 

 

דווקא התכוונתי לכתוב פוסט חיובי, לספר שנחמד לי,שויש לי עבודה מעניינת ומאתגרת (תמיד היא כזאת בהתחלה, אחר כך אני לומדת איך עובדת מכונת הקפה ואיפה נייר הצילום - וזה עובר לי) שביליתי שבת נהדרת עם פארה ואכלנו המון סושי לכבוד היומולדת של האיש, הוא אפילו נתן לי לשלם את החשבון בלי להאנח בפולניות יתירה, מצאנו חניה במרכז העיר בלי להתאמץ אפילו וקנינו כסאות אוכל חדשים כדי שהאורחים שלנו יוכלו לאכול בלי לחשוש שימצאו את עצמם על הרצפה בין שבריהם של הכסאות הרעועים עד אפס מקום שלנו. ואמשלי שלמה עליהם (מתנה ליומולדת) כך שאפילו עצם הארנק לא כאבה.

 

אבל לא יצא.

 

אולי בפעם הבאה.

 

בינתיים שאלה לקוראות: אם כתוב על אבקת הכביסה שהיאמתאימה ל-22 כביסות - זה אומר שעל הכביסה ה-23 אין אחריות?

 

בקרוב פוסטמונות של החתולה. מסכנים הילדים שלנו, כבר את הראשון לא נצלם - כל האנרגיה יוצאת על הנשכנית הקטנה.

ובטוח יש לה את הגנים שלנו: היא חכמה והיא פולניה, איך שהיא מזהה את הקול של האוטו שלנו כשאנחנו נכנסים לחנייה, נעמדת בחלון וצועקת עלינו בקולי קולות: זו שעה לחזור הביתה? איפה הסתובבתם כל היום?! מי אתם חושבים שאתם - הגרף פריצקי שתסתובבו ברחובות עד שעות שכאלו?! הביתה מייד! אני ישבתי וחיכיתי לכם כל היום בפינה בחושך! ואפילו לא הציעו לי מים!

 

לילה טוב קוראים יקרים שלי.

שין שן.

 

 

 

 

נכתב על ידי הלוואי ש , 8/7/2008 21:53   בקטגוריות בטיפול, העריצה הקטנה  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  הלוואי ש

בת: 45

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מתוסבכים , בדרך להורות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להלוואי ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הלוואי ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)