יומנו של דן

היום אני עובד ולכן גם אעדכן. (הערה לעצמי... הרבה יותר מדי זמן הקדשתי בחשיבה על המשפט הזה..).

היום בעבודה החליטו לעשות שיפוצים בדיוק בעמדה שלי. שאפתי דברים רעילים ואחרי שקיבלתי סחרחורת הלכתי לבקות לבוסית שבמקום שתגיד לי:" טוב, אז אל תעשה כלום ותקבל סתם כסף" החליט לעבור בן כל המחלקות ולשאול את כולם מי צריך עזרה. בסוף במשך חמש שעות העברתי מכתבים באיזה מכונה מעאפנה ומתסכלת.. כיף

הדבר הנ"ל גרם לי לאיבוד כל חשק וכל רצון לחיות אז אני הפוסט הזה נכתב ממש בכוח.

אתמול, דרך אגב, הייתי בהופעה של הדג נחש. היה ענק. ממש התלהבתי למרות שאני לא אוהב לרקוד ו/או שאנשים רואים אותי רוקד. אז פתרתי את הבעיה על ידי ליטר וחצי של בירה ושישים שקל פחות בארנק.. אבל טוב נו למרות הקמצנות הכרונית שלי זה היה שווה את זה..

אה יש עוד סיפור מעניין.

ביום שישי יעל השתכרה מאוד. אז כמו חבר טוב ממש השקעתי וטיפלתי בה עד שאחותה באה ואספה אותה. תודה אחת לא קיבלתי ממנה, אבל נו טוב, לא נורא.

ביום שישי גם אני דרך אגב שברתי שיא חדש מבחינת כמות אלכוהול..

השיא החדש עומד על....... 2.75 ליטר של בירה. סוס.

שישי הבאה נלך על כל הקופה וננסה שלוש.

האמת, אני סותם מושך את הפוסט, די אין לי מה להגיד.

משעמם לי בקיצור.

טוב אז עד הפעם הבאה,

תבלו

החלטתי לחזור לכתוב או לפחות לנסות לחזור לכתוב.

מאז סיום ביצפר השתנה המון.

ראתי עכשיו כמה קטעים מפוסטים קודמים שלי של רותי ושל מורן, היה נחמד וקיבלתי פתאום איזשהי תחושה של אלהים ישמור איזה דרמטיים היינו. כל דבר קטן היה סוף העולם. כמה טעינו. כמה צדקנו. כמה רצינו...

משום מה אני מרגיש כאילו אני כותב לא לעצמי אלא לעומר רותי ומורן. אז ככה הנושא החם של כולם הוא הצבא. תמיד מדברים על זה. גם אם זה מישהו מהשכבה שבחיים לא דיברת איתו. אם כן, אני מתגייס בינתיים בנובמבר. נראה לי שאני רוצה לדחות למרץ... סתם ככה.

תקופה מוזרה של התבגרות עוברת עליי. אני מרגיש מדוכא הרבה פעמים. הייתה תקופה שהייתי אלכוהוליסט. יש לי חברה שאני אוהב והיא לא סגורה על עצמה. נראה לי שהיא פשוט לא רוצה להיפגע..

(הערה אישית למורן- אני באמת אוהב אותה..)

עכשיו כמו כל קיץ אני עובד בעבודה של אמא ומתפקד בתור מרכזיה של המקום, יש שלוש שיחות בשעה ושתיים מתוכן הם טעויות במספר.

עם חברה מביצפר אני כבר לא ממש בקשר רק עם דרור וקותי קצת ומתן קצת. זהו. עם יערה לא.

אני לא מתגעגע או משהו לתקופה שהיינו כל הזמן ביחד. היה כיף. היה ממש כיף. אבל אני חושב שהיינו אחד בתוך השני יותר מדי וזה מיצה את עצמו יותר מדי.

מורן, אהבתי אותך באמת. אני עדיין חושב שאני אוהב. היה סבבה איתך אבל בשיא הרצינות הרסתי אותך. אני מודה. לקחתי אותך כאילו היית חומר ביד שלי ועשיתי איתך מה שאני רוצה. אבל ת'כלס לא נהנתי מזה. וכשרציתי לשנות משהו היה מאוחר מדי. אני מפחד למה אני יכול להגיע כשאני איתך. הערת ביניים קצרה- אין לי מושג מה אני מנסה להגיד ולאן אני חותר, אין כוונות נסתרות. זהו המשך. אני כן (היום) רוצה שניפגש. נשב על כוס קפה איפשהו. נדבר. אבל אני טיפוס מאוד הפכפך ואין לי מושג מה יהיה עוד יומיים. אני יודע שאת בצבא ואנחנו כבר אף פעם לא נהיה מה שהיינו אבל... כיף להיזכר. תהני עד כמה שאת יכולה בצבא ותחזרי באמת באמת בשלום הבייתה.

זהו,

אני אסיים לבנתיים אבל אני אמשיך לעדכן, נראה לי.

*חיים טובים

*פעם הייתי מסיים כל פוסט בלילה טוב או משהו בציפייה וידיעה שאני אראה את שלושת קוראיי הנאמנים גם מחר בביצפר אבל...

נ.ב

סתם לעדכן, החלפתי מספר פלאפון לפני חודשיים.

המספר החדש נגמר ב8 במקום ב9.

סתם הערה..