האמת שמסתתרת בפנים

טוב, אחת הקוראות שהגיבה פה העלתה נקודה רגישה  אצלי-התיכון- ~טאם טאם טאאאאאם!!!!~

יש לי כל כך הרבה מה להגיד על התיכון שאני אנסה להיות מסודרת. אז קצת סבלנות אוקיי?

כמו שכבר כתבתי התיכון אצלי הייתה נקודת מפנה בחיי החברה שלי.פתאום בנים שמו לב אלי והכל היה נפלא. אבל לא רק עם בנים מסתובבים בתיכון וכמובן שיש גם בנות.בנות זה עם בעייתי.בניגוד לבנים אנחנו לא יכולות פשוט לסלוח ולשכוח.אנו נגיד שסלחנו כדי לחזור למצב הקודם אבל בעצם אנחנו ניכנס בבחורה בכל הזדמנות שיש.

הייתה לי חברה טובה בתיכון. עדיין לא ברור לי למה."למה" זה עניין גדול אצלי.אני חושבת שברגע שאני יודעת מה הסיבה להתנהגות של מישהו ומה גרם לזה הרבה יותר קל לי להגיד אני סולחת.או להבליג.

אצל הבחורה הזאת עדיין מסתובב מעליה ה"למה".

בתור חברה טובה אני גיליתי לה כמה וכמה סודות.וציפיתי שתשמור אותם לעצמה.אבל מסתבר שמבחינתה הסודות היו כלי נשק מעולה. והיא ידעה באילו נקודות ללחוץ.מה שמוביל ל"למה".למה היא הייתה צריכה להכאיב למישהי בהיא מכנה חברה טובה?

הייתי חלק מחבורה  של 20 חבר'ה שעשו הכל יחד.הפסקות,יציאות בשישי.הכל.ואז מתישהו בי"א התנתקו טיפה אנשים ונשארנו הגרעין של 10 או 12 איש.בי"ב הגיע הנקודת מפנה.זה היה כמה חודשים אחרי שחזרנו מפולין(נושא שלא ארחיב עליו) והפיצוץ היה כבר אז.ביני ולבין ה SO CALLED חברה היה נתק, כעס והמון בכי, מצידי לפחות.כמו שרואים בסרטים היה ריב על החברים המשותפים.אני חשבתי שזה עניין של תזמון-אם הם יוצאים איתה מחר אז הם יצאו איתי מחרתיים. כנראה מבחינתה זה היה מלחמת התשה שבסופה היא ניצחה.היא הייתה נפגשת עם החברים המשתופים ומלכלכת עלי. 

ואני תמימה מפגרת לא הבנתי למה אני מרגישה לא בנוח עם חברים שלי.. למה כבר לא נחמדים אלי כמו פעם ולמה לא ממש רוצים להזמין אותי לימי הולדת ואירועים.

התנתקתי מהכל.גזרתי את השיער(משהו שמאפיין אותי,כשאני רוצה שינוי זה עובר בשיער.וזה גורם להרגשה טובה יותר בד"כ) קיבלתי בגדים ישנים שאחותי לא רצתה ואני תמיד גנבתי לה אותם והגעתי לתיכון עם לוק חדש.

היה לי חבר חדש,כמה בחורים שחיכו מהצד ויצרתי לעצמי חבורה ענקית חדשה.חבל רק שהם היו מתיכון אחר.

אתם מבינים?בתיכון הכל נורא גדול.נורא גראנדיוזי.רק בדיעבד אתם קולטים את החוסר פרופורציה של מה שקרה אבל כשאתה בתיכון זה לא משנה שמבוגרים יגידו לך זה רק תיכון,זה ייגמר עוד מעט,יש חיים אחרי כן.אני ממש שנאתי כשאמרו לי לקחת דברים בפרופורציה,זה רק כמה חבר'ה שהכרתי בשנים האחרונות זה לא החברות שלי מהילדות,עדיין יש לך את החברות החשובות כן הלאה וכן הלאה.

הם לא מבינים שתיכון זה כל העולם שלנו? שכשאנחנו מדמיינים את החיים אחרי התיכון ובצבא אנחנו מדיימנים להיות בקשר עם אלה שאנחנו מכירים ולא החברים שנכיר בצבא? ובכלל צבא נראה כעולם אחר ממה שהוא באמת בעינינו?

לא,מבוגרים לא מבינים מה עובר עליכם כשאתם בתיכון. אתם נכנסים לפייסבוק,לבלוגים של מי שאתם מכירים ונפגעים ממה שכותבים עליכם.

כן,הרשת הפכה למקום שהרבה יותר קל בו לפגוע במישהו. הינה-כשהדרכתי בתנועת נוער קראתי בבלוג של מי שהדריך איתי אז שהוא חושב שאני טיפשה ולא מועילה. ברור שהוא התנצל א"כ כשנכנסתי בו על זה כי סה"כ בתור טיפשה ולא מועילה אני זאת שעושה את הכל בפעולות בעוד הוא צועק רק "יוסי! שקט!".

אבל זה לא משנה.הפגיעה כבר קרתה.בבלוג אחר "חברים" שלי כתבו עלי דברים מרושעים.מה לעשות זה פוגע.אין לנו עדיין כילדים בני 17 כלים להגיד-טוב הוא אידיוט,בעיה שלו ולעבור הלאה לסדר היום.זה יטריף אותנו במשך שבועות!

אבל כל זה.כל מה שכתבתי פה ועוד הרבה סיפורים אחרים שאולי יצוצו בתגובות הם כלום וכאפס לעומת ארה"ב.

האמריקאים הם ילדותיים. שילוב של אי מודעות לעולם שסביבם,העובדה שצבא זה לא משהו חובה ואוניברסיטה היא רק המשך ישיר של התיכון ולא מוסד להשכלה גבוה רק לאלה שבאמת רוצים יוצרים בני נוער עם יכולת רגשית של ילדים בני 8 בישראל.ילדים בני 8 עושים חרם,מתעללים בחלש ובעיקר כל מה שעושים ביסודי זה להבין את כוחה של החברה,מה רוב יכול לעשות למיעוט ולהבין כמה רעים אנחנו יכולים להיות כשאנחנו בעמדת כוח. ועד התיכון זה מתאזן.

בעוד ה"מקובלים" זה עניין שעובר בחטיבה וכבר אין אותו בכלל בתיכון אצלנו-בארה"ב זה לא נגמר.זה קיים ונעשה רק יותר אכזרי כי יש להם יותר כוח פיזי,הם פחות מפחדים מהמורים,ויש להם יותר שכל כדי להיות יותר יצירתיים בהשפלת האחר.

כל מה שאתם רואים בסרטי נוער מארה"ב הוא או העתק מדוייק של המתרחש או שהוא מיפה את המציאות.ואני אומרת את זה בתור אחת שחייתה בארה"ב כמה שנים ואני יודעת מקרוב.למישהו יצא לראות את הסרט "נערה חריגה"? על ילדה שהיא חברה הטובה מילדות שלה היא המקובלת בשיכבה ומאי הבנה המקובלת מתחילה להחרים אותה ולגרום לכך שכל ביה"ס שונא אותה עד שהיא מנסה להתאבד? וובכן ראיתי את הסרט לפני שעברתי לארה"ב. וראיתי אותו כשחזרתי.ומאותו היום לא ראיתי אותו שוב. הדמיון בין השחקניות הראשיות לבין ילדות שהכרתי בתפקידי שם היה יותר מידי.ולא,זה לא היה דמיון במראה כלל וכלל.

אמריקאים אין להם מושג שיש עולם חוץ מהם.אירופה היא ארץ גדולה מאוד שהבירה שלה היא פריז(אמיתי לחלוטין) ואפריקה זה רק חצי מהשם של אדם שחור. בעוד אנחנו רואים חדשות מגיל צעיר,מתעניינים במה שקורה ומודעים לעובדה שבכל שנייה יכולה לפרוץ מלחמה-אצל האמריקאים המלחמה אם היא קיימת בכלל במודעות היא מחוץ לגבולות המדינה,חברים שלהם לא נשלחים לשם,הם לא עלולים למות אם יעלו על אוטובוס ולכן אין שום סיבה שכל מה שקורה אצלנו בתיכון לא יהווה רק כאפיטייזר למה שקורה אצלהם.

ראיתי לאחרונה את הסרט באולינג לקולומביין.לאלו מכם שידעו לקרוא כשזה קרה לפני כמה שנים זוכרים את התיכון קלומביין.התיכון הראשון שבו תלמיד לקח רובה או אקדח ויצא למסע נקמה.אותו תיכון שבגללו יצרו את התירגולת השקטה למצבים כאלה בכל התיכונים בארה"ב.בגללו כיום כשישאלו תלמיד רנדומלי מה עושים כשמכריזים על מצב חירום אדום הוא ידע להגיד לך ש"נכנסים לכיתה הקרובה ונועלים אותה.נצמדים לקיר.אם מישהו דופק בדלת והוא מכוחות הביטחון לבקש שיחליק מתחת לדלת תעודה מזהה ואתם תחליקו בתגובה רשימה ובה השמות של מי שנמצא בחדר.אין לפתוח את הדלת לתלמידים אחרים אלא אם הם מעבירים מתחת לדלת את הכרטיס תלמיד שלהם כהוכחה ואם אתם יודעים את זהותו של היורה".

בסרט מנסים להסביר איך זה קרה.הרי קנדה למשל לא שונה בהרבה מובנים מאמריקה.רואים את אותם סרטים.חוגגים את אותם חגים.אז איך בקנדה ישנים עם הדלת לא נעולה בלילה?איך בעיר בגודלה של ניו יורק היה רק מקרה רצח אחד לפני 20 שנה בעוד בניו יורק של פעם(מתי שעשו את הסרט) היו למעלה מ11,000 מקרי רצח?

אולי זה בגלל שאם ילד בן 10 רוצה להשיג רובה הוא פשוט יכול לקפוץ לוולמארט או קיי מארט הקרוב,לקנות רובה צייד,הם אולי גם יספקו לו אפוד מגן וחליפת הסוואה בהתאם לגודלו בחינם והוא אפילו יוכל לקנות כמה מחסניות שהוא רוצה.

אולי זאת הסיבה.

אולי בגלל שכשילד סובל מבריונות בארה"ב בניגוד אלינו זה חריף יותר.מתמשך ליותר זמן וברוטאלי יותר.

אולי בגלל שנותיי הרחוקות מהתיכון אני לא מעודכנת אבל אני לא מכירה אף סיפור על תלמיד שדחפו לו את הראש לאסלה הורידו את המים אחרי כמה שניות רק כדי שיוכל לנשום.אני לא מכירה סיפורים על נבחרת כדורסל שמחכה מחוץ לכותליי ביה"ס בשביל תלמיד אחד אותו יוכלו לתלות מהתחתונים על איזה עץ או כל דבר שיש לידם. ואני בטוחה שלא היה ולא נברא סיפור שבו ילד בן 6 נכנס לביה"ס עם האקדח של אבא וירה בתלמידת כיתתו.

למעשה אני לא מכירה סיפור על מישהו שנכנס לתיכון וירה באלו שהתעללו בו לאורך זמן בישראל.

לא שלא מתעללים בתלמידים אצלנו בארץ.אבל יש גבול כלשהו.

תלמידים אמריקאים אין להם גבולות.מישהו מעולם לא טרח להסביר להם שאם בועטים למישהו מספיק פעמים בבטן יכולים לקרוע לו את הכבד והוא יכול למות.או להפוך אותו לנכה אם תיזרקו אותו מהקומה השנייה.

תיכון הוא ממלכה.ממלכה בעולם אחר ששונה בתכלית מהמציאות.ומה היא המציאות למעשה?הבועה ששמה צבא? האזרחות א"כ? החיים והעבודה?

האמת אני חושבת שהמציאות היא רק מה שיש כשחוזרים מהטיול הגדול במזרח.כשמתחילים לפעול למען העתיד שלך.כשמקבלים פרופורציות.

למה שמכללה בארה"ב תהיה שונה בצורה כלשהי מהתיכון? הרי הם לא התגייסו והתבגרו.הם לא חסכו כסף כדי לטייל לבד בעולם.מכללה זה רק דירה שמשלמים עליה ההורים ומקום עם הרבה בחורות שאפשר לעשות מסיבות כל היום.למה ללמוד כשאפשר לשתות?להקים אחוות שמתעללות בטירונים החדשים?למה לעבוד קשה לתואר שבכל מקרה תקבל רק כי חסכת מספיק נקודות על ה"עבודה למען הקהילה" שעשית באחווה שלך?

בעוד אנחנו יודעים להינות בין הלימודים, בארה"ב זה לימודים בין הנאה.

אני לא אומרת שישראל היא המקום המושלם.ואני יודעת שארה"ב היא ארץ האפשרויות.אבל אם אני צריכה להחליט איפה לגדל את הילדים שלי? אני בוחרת פה. על אף כל הזבל שיש.

אני רוצה להוסיף,לפני כמה ימים רפרפתי על כתבות בוואלה!.ומצאתי שם טור חדש ומרתק בשם "עוברת מסך".

הכותבת היא מיכל רשף וכמו שתקראו בטוקבקים-לא היא לא מיכל רשף מהארץ, היא מיכל רשף מוואלה!.

אני מצרפת לכם לינק.אבל רק כדי לגרום לכם להיכנס אני מעתיקה פיסקה שהפילה אותי על הריצפה:

אין מה לעשות, דמוקרטיה זה סקסי. אחרי שנים בהן המזרח התיכון נראה לאמריקאים כשום דבר פרט למדבריות, חומוס ופיגועים, נראו התמונות שהועברו מכיכר תחריר מרגשות מתמיד. מה לא היה שם? צעירים נרגשים, אש בוערת, מדי צבא, פייסבוק, קצת אלימות וכמובן, הוויאגרה של הדוד סם, הלא היא הדמוקרטיה שהזכרנו קודם. אחח.... הדמוקרטיה. התקשורת האמריקאית לא הצליחה להסתיר את הזקפה הלאומית נוכח חדירת הערך הקדוש שלה למקום האפל ההוא. "מי היה מאמין שהצלחנו להשכיב מעצמה במזרח התיכון בעזרת הדמוקרטיה הקטנה שלנו?", חשבו שם מעבר לים בסיפוק.

אחרי שיצרתי אצלכם סקרנות-הינה הלינק:

http://e.walla.co.il/?w=/269/1793439&ref=fb_item_share_btn