האמת שמסתתרת בפנים

עבר הרבה זמן מאז שנכנסתי לפה..

הלימודים נתנו ולקחו לי הרבה.

לקחו הרבה כסף וזמן פנוי. נתנו הרבה הרבה מעבר למה שציפיתי.

אני מאושרת בלימודים

גם כשאני  עושה לילות לבנים ולא ישנה וכועסת על העולם, אין מקום אחר שאני רוצה להיות בו.

אני נמצאת סוף סוף במקום שגורם לרוגע אצלי בראש. ונותן לי תשובות למיליון שאלות שיש לי.

אני נמצאת איפה שאני שייכת לו וזאת תחושה מדהימה.

החברים לכיתה, רובם מדהימים. פרט ל3-4 חבר'ה אנחנו קבוצת חברים מלוכדת שעוזרת אחד לשני ויושבים יחד כל הזמן.

צוחקים גם בזמן הגשות.

הגשות...

תקופת ההגשות כל כך עמוסה ומלחיצה. אני שוכבת לי במיטה ולפני שהולכת לישון נזכרת שיש עוד מיליון דברים לעשות ששכחתי ולא הספקתי. אני מייד ניגשת לנייד ומכוונת את השעון המעורר לשעתיים פחות. ואז מופיעה ההודעה המתסכלת "שעון מעורר כוון לעוד 3 שעות ו57 דקות" ואני חושבת לי,וואו כמעט 4 שעות הלילה.. זה יפה!

ולמרות ש-4 שעות כבר נחשב לסביר וטוב אצלי ואני עדיין יכולה לתפקד אני עדיין מוצאת את עצמי משלימה שעות שינה בכיתה. אבל זה בסדר. הצבא אימן אותי להסוות שינה בקריאה\כתיבה.

אבל.... אני אוהבת את זה. על אף כל העייפות.

ויש לי כל כך הרבה דברים שרציתי במהלך החודשים האחרונים לכתוב פה ולא מצאתי זמן. אז עכשיו במקום להכין דברים להגשה ענקית שבוע הבא אני כותבת פה בקצרה. 

החבר'ה בכיתה נפלאים.

יש אחד בכיתה שחייב להוכיח עד כמה הוא חכם(וזה יותר מציק כשהוא לא) שפשוט חופר מלא שטויות.הוא גם לא יודע מתי להפסיק לדבר ואז הוא פשוט טוחן את אותם גיבובים חסרי פשר שהוא אומר בכזאת חשיבות של פסיכולוג ופרופסור ידוע.  הוא גם חושב שכשהוא נותן הערות הוא נותן את זה מרום מקומו הגבוה הכמעט מרצה, כשלמעשה הוא אחד הגרועים בכיתה. מאוד מציק.

יש מישהי שהייתה איתי בתיכון שאני זוכרת אותה כמעט מוזרה ומאווווווד ביישנית. אחד הסיבות שלא שמרתי איתה על קשר. היא איתי בכיתה.

המילה הזויה לא מתארת אותה. על היום השני היא כבר דיברה על לפרוש ותלתה שלט בכניסה שהיא רוצה לעבור כיתה.(כן כי ככה מתנהלים באוניברסיטה)

אנשים לא ידעו מיהי עד השבוע השני. פשוט כי היא לא פצתה פה או השתלדה להיות חלק מהכיתה.אחרי הלם קרב בחודש וחצי הראשונים היא התחילה מעט להיפתח.

ואז לפני כחודשיים היה מפנה. מביישנית וסגורה היא הפכה לגועל וחצופה.

שואלת מאנשים ציוד (שעולה לא מעט כסף) וגומרת אותו או משחיטה אותו תוך כדי עבודה וכשהבעלים מבקש את אותו מכשיר חזרה(היא לא תחזיר בעצמה) היא מחזירה אותו מפורק או פגום ואפילו לא מתנצלת שלא לדבר על לשלם על אחד חדש.

דברים מינמלים שכל ילד יודע כמו "סליחה, תודה ובבקשה" כבר לא קיימים. היא מתלוננת על דברים ש"עשו" לה ולא לוקחת אחריות להחלטות של עצמה. רק מחכה שמישהו יעשה בשבילה דברים וייתן לה ציוד במקום ללכת ולקנות\להשיג בעצמה.

לאורך כל הסמסטר היא שנוררה ממני ציוד וחומרים ולא אמרתי כלום. כי מה זה כבר כמה דברים פה ושם. היא הרי חברה לכיתה.

ואז יום אחד כשעבדתי על פרוייקט והיא שאחרי שבועיים מבקשת ממני חלק מתכתי ושבועיים שאמרתי לה שוב ושוב איפה אפשר לקבל אחד כזה בחינם ושאני צריכה את החלק הספציפי הזה היא צועקת עלי "למה את מתקמצנת?!אף אחד אחר פה בכיתה לא מתקמצן על דברים!"

אז סבבה. אני מתקמצנת. וכל הפרוייקטים שלך בנויים מחלקים שאני הבאתי לך. כי אני קמצנית.

חצופה!

מאותו רגע היא לא קיימת מבחינתי. אני לא מדברת איתה או אליה אלא אם היא פונה. וגם אם כרגע אני כותבת בעט והיא מבקשת אותו שנייה אני מבחינתי אין לי עט לתת לה.

בהתחלה חשבתי שכל ההתנהגות הזאת היא בגלל שהיא לא יוצאת ממש מהבית ושאין לה ממש חברים חוץ משניים שלושה ולכן היא לא ממש יודעת להתנהג בסביבת אנשים.

אבל הרבה אנשים מהכיתה דיברו איתי על ההתנהגות שלה ופתאום הבנתי שהיא לא הייתה ככה תמיד.

אז יכול להיות שהיא רוצה לפרוש ולכן אין לה בעיה לפני סוף הסמסטר לשרוף גשרים.

אבל היא לא אדם שמקבל החלטות אלא אם כופים עליה. ולכן יש סיכוי סביר שהיא שורפת גשרים כדי שייתן לה עוד סיבה למה כן לפרוש.

וזאת בנוסף לכל הפעמים שאמרה שהיא לא נהנית מהלימודים.

אם לא טוב לך, תפרשי. אין צורך לירוק לכולם בפרצוף in the process

אבל שוב,למרות הכל אני מאושרת.

והייתי מפרטת יותר אם היה לי זמן להקדיש לכך אבל יש לי חומרים וציוד לקנות ולעבוד איתם והגשה שמתקרבת יותר מידי מהר.

אז שיהיה לכולכם שבוע טוב ואולי אחזור לעדכן בקביעות :)